הסופרת אורית אילן: "הנכס הכי יקר לי הוא אירוניה עצמית"
הסופרת אורית אילן: "הנכס הכי יקר לי הוא אירוניה עצמית"
זוכת פרס ספיר ל־2022 מחפשת את התנועה הנכונה בספרה הבא. היא נוהגת לדבר לעצמה באנגלית, מחייכת לכלבים, את העצה הכי טובה קיבלה מילדיה, רגשות אשם הם בעיניה סתם אליבי, חסרים לה עוד עצים בחיים והיא חולמת יום אחד לא לעשות דרמות
איפה אנחנו תופסים אותך?
"שכבתי עד עכשיו על הרצפה ליד הכלבה שלי, וניסיתי לשדל אותה לגלות קצת חיבה". .
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בדרך כלל בבית, סתם קפה שחור עם כפית שמנת מתוקה, או בגינת כלבים".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"אני לא שותה בירה והאמת שהכי הייתי רוצה לא לשבת עם מישהו אלא להיות זבוב על הקיר בפגישה בין יוהאן סבסטיאן באך לפסנתרן גלן גולד. מעניין אותי מאוד לראות מה היה לגולד להגיד לבאך ומה באך היה חושב על הנגינה של גולד. אני מאוד אוהבת את באך, הוא מעסיק אותי הרבה שנים".
על מה את עובדת עכשיו?
"על כתב יד חדש, ואני בעיקר מחפשת את המבנה. לא בדיוק מחפשת, אלא מחכה שתתחיל איזו תנועה אורגנית של אופן ותוכן. כרגע אני מרגישה שיש לי מקטעים של פאזל, ואני עוד לא יודעת למה כל החתיכות נמצאות כאן, ואם בכלל מה שכבר הרכבתי מורכב נכון".
מה השריטה שלך?
"לקנות ספרים משומשים שאני לא צריכה. ועוד שריטה היא שאני מדברת לעצמי, בקול רם, באנגלית, וזו אפילו לא שפת האם שלי. חוץ מזה אני מחייכת הרבה לכלבים ברחוב, אבל אני לא בטוחה שזו שריטה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"קיבלתי את אותה עצה בניסוחים שונים, זמנים שונים ועוצמות שונות של תסכול משני הילדים שלי. הם אמרו לי 'תקשיבי. תני לי לדבר, אני רק רוצה לספר, אל תיתני לי עצות'. הם באמת חינכו אותי"..
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"יש שלושה שהייתי רוצה. התעתקות: להיות מסוגלת להגיע לכל מקום בכוח המחשבה; כוח טרנספורמציה: להיות מסוגלת לחוות את העולם ולהיות בתוך תודעות של יצורים לא אנושיים כמו בעלי חיים וצמחים ושל מה שקרוי דוממים; ושאהיה מסוגלת להבין את מכניקת הקוונטים, באמת".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"פעם הייתי משקרת יותר: שקרים לבנים, כדי לא לפגוע, או כדי להיחלץ ממצבים שהרגשתי לכודה בתוכם. היום כמעט ולא. אני גם לא מרגישה שכסופרת אני משקרת. בעיניי, הכתיבה בכלל לא נמצאת בשדה הדיכוטומי הזה של אמת או שקר. כי אחרי שאני כותבת משהו, גם אם מלכתחילה הוא היה מבוסס על משהו 'אמיתי', הכתיבה משנה אותו, את ערך האמת שלו. יש לה ערך אמת משלה".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"אנשים ונשים שונים זה מזה יכולים להיות סקסיים בעיניי ברגעים מסוימים. אבל נראה לי שהפעם הראשונה שבכלל הגבתי ככה למישהו היתה לפני המון שנים, כשראיתי את ברוס ספרינגסטין בטלוויזיה, בהופעה חיה. אני זוכרת שבבת אחת תפסתי מה הקטע".
למי את מתגעגעת?
"אני לא אדם נוסטלגי ולא נוטה להתגעגע, גם לא לעצמי, כי אני לא כל כך מרגישה מזוהה עם מי שהייתי. אמא שלי נפטרה לפני שבע שנים ויש לי תחושה מוזרה שהיא יותר נוכחת בתוכי כרגע. אולי זה סוג של געגוע".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"הייתי שמחה לגור ביער, במחיצתם של עצים. חוץ מזה, אני בעיקר זקוקה למרחב המנטלי שלי: הספרים שלי, המוזיקה, שיהיו שם, גם אם לא אפתח ספר ולא אשמע מוזיקה".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“הייתי רוצה להיות יותר הרפתקנית, יותר חופשייה בפעולה ולא רק בתודעה. הייתי רוצה גם להיות יותר עקבית ביכולת להבין מה חשוב ומה טפל בכל סיטואציה. לא לנטור. לא לעשות דרמות".
על מה יש לך רגשות אשם?
"תלוי מתי את מדברת איתי. אבל אני מרגישה שלפעמים זה נרקיסיזם בתחפושת או אליבי להימנעות מפעולה. שנים הרגשתי אשמה על שאני לא פעילה נגד הכיבוש. למי הועלתי בזה? בזמן האחרון, משהו השתנה: ההשתתפות האינטנסיבית בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית חידדה את ההבדל בין אשמה לבין פעולה בעולם, ואני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך לשבת מהצד".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"דבר ראשון שהמשכתי לכתוב למרות ביקורת עצמית וספקות פנימיים גדולים. דבר שני, שהצלחתי לא להזיק לילדים שלי יותר מדי, ושהם הפכו לאנשים המאוד יוצאי דופן שהם, שיש להם מרכז עצמי חזק ויושרה וקשר מאוד טוב. ההישג יותר שלהם מאשר שלי, כמובן, אבל אני מסתופפת בצילו".
מה מפחיד אותך?
“בימים אלו — האלימות המזעזעת של הפרעות בחווארה והגיבוי שהיא מקבלת, והבריונות של ההפיכה המשטרית (שכמובן קשורות זו בזו). אבל אם לדייק — בכל מה שקשור להפיכה, אני לא מרגישה פחד אלא זעם. ואני כל הזמן אומרת, באיזו נחישות מטורפת, שזה לא יקרה. ואילו בנוגע לחווארה, זה סיפור אחר. זו תגובה גופנית של בעתה. בשגרה, אני מאוד מפחדת לאבד יכולות מנטליות, להיות לנטל. וגם לא להיות מסוגלת להגיד ‘עד כאן’ ולשים קץ לחיי; שכשאגיע לרגע, לא אהיה מסוגלת לעשות את המעשה. יש משהו נורא במחשבה הזו על האני העתידי שלי — שאולי לא יהיו בו היכולת והצלילות לעשות את מה שמתוך ההווה שלי נראה לי הכרחי".
מה עושה אותך מאושרת?
“כשהכל מסונכרן. למשל, בזמן שאני כותבת: זה תדר יוצא דופן של ריכוז וזרימה".
מה הכי חסר לך בחיים?
"הייתי רוצה לנסוע יותר, כי הייתי במעט מקומות בעולם. זה מסוג הדברים שרק כשאת שם את מבינה כמה את זקוקה להם. בעצם, מה שהכי חסר לי זה חוץ".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"שיש לי יכולת להרגיש, די בחדות, את האיכות של סיטואציות, ושאני יכולה להסתכל על עצמי במבט אירוני".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"יש רבים, אז אזכיר את אלו שבמפגש איתם הרגשתי שמשהו נפתח, ואיפשרו לי להבין מה שאמנות יכולה לעשות וכמה דרגות חופש יש בה. בספרות אני חושבת בעיקר על בורחס ועל הטקסטים הקצרים של קפקא, על איטאלו קלווינו, על 'ברלין, אלכסנדרפלאץ' של אלפרד דבלין שעבר דרכי כמו מכת ברק, על 'ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת' של נפתלי יבין (שבמשך שנים חשבתי שאני האדם היחיד שקרא אותו), ועל המשוררת האמריקאית שרון אולדס. חוויה דומה, במדיום אחר, הייתה לי כששמעתי בפעם הראשונה את הסונטות והפרטיטות לכינור סולו של באך. ממש הרגשתי איך הגוף והתודעה שלי חוצים גבולות כדי להכיל את זה. ואני גם זוכרת את עצמי רואה, לראשונה בחיי, רפרודוקציות של קליי וקנדינסקי, ומרגישה שזה רגע גורלי".
אם לא היית סופרת מה היית עושה?
"הלוואי שהייתי מוזיקאית".
אורית אילן
גיל: 62
• מקום מגורים: תל אביב
• מצב משפחתי: נשואה + 2
• סופרת, זוכת פרס ספיר של מפעל הפיס לשנת 2022 על ספרה "אחות לפליאדות" בהוצאת ידיעות ספרים. על ספרה הראשון "עד החתונה זה יעבור" זכתה בפרס אקו"ם וספרה השני "ספר המעשיות לאמהות" היה מועמד לפרס ספיר
