על שלושה סרטים אירופיים עם המון ברק ומעט רגש
על שלושה סרטים אירופיים עם המון ברק ומעט רגש
שלושה מהסרטים האירופיים המדוברים ועטורי הפרסים של השנים האחרונות מציגים כעת בבתי הקולנוע. שלושתם יפים, שנונים ומצליחים. אבל גם ציניים וקרי לב כלפי הגיבורים שלהם ונסיבות חייהם ומותם
סוכרייה רעילה: ״שלום ולא להתראות״
באופן מפתיע, ״שלום ולא להתראות״ היה הזוכה הגדול של פרסי הסזאר, פרס האקדמיה הצרפתי, בשנה שעברה, מה שאומר שהוא אמור להיות סרט משמעותי. אך למעשה, זו איזו קריקטורה גחמנית של קולנוע ילדותי וקפריזי שלא מצליח להכריע איזה מין סרט הוא: אלבר דופונטל, שחקן שהפך לבמאי, שיחק בין השאר ב״שנים של אירוסין״ של ז׳אן־פייר ז׳ונה, ונדמה שהוא ההשראה העיקרית ליצירתו: קולנוע היפר־מסוגנן, מלוטש, נוצץ ומסוכר כממתק, אבל כזה שעיקרו הומור שחור ומציאות מקאברית. בסרטים כמו ״דליקטסן״ ו״אמלי״ ז'ונה עשה זאת נהדר, דופונטל עושה את זה כמו חקיין חובב. כך היה בסרטו הקודם, ״להתראות שם למעלה״, וכך כעת ב״שלום ולא להתראות״: שני הסרטים אלימים, עצובים, פסימיים, שמבוימים כאילו הוא נתקע בשנות ה־80 ואנחנו חוזרים לימי ״סיפור בזיג־זג״, קומדיית הפולחן הצרפתית מהעשור ההוא.
המיקס הזה תמוה מאוד ואין רגע שבו ברור מה הטון או הטעם של הסרט הזה, שמבוים כקומדיה פרועה הכתובה כולה מתוך צירופי מקרים ורוע לב. הסרט מספר על סוז, ספרית שמגלה שיש לה זמן מועט לחיות, והיא נתקלת בצירוף מקרים באיש מחשבים במשרד הפנים שמחליט לשים קץ לחייו (בגילומו של דופונטל). היא מנסה לברר בימים האחרונים לחייה מה עלה בגורלו של התינוק שמסרה לאימוץ כשהיתה בת 15. הוא עוזר לה, בעזרת ארכיונאי עיוור. השלישייה הזאת נרדפת על ידי המשטרה, בעודה מחפשת רמזים על מקום הימצאו של הילד, שהוא כבר גבר. באופן מצמרר וחסר רגישות, זה גם סרט שמציג באופן קומי ואבסורדי סיטואציה של התאבדות באמצעות שוטרים. אלוהים, כמה שהסרט הזה, שמעמיד פנים שהוא מתוק ואנושי, חסר רגישות.
תרגילים בסיטקום: ״התחרות הרשמית״
מספרד מגיע הסרט החמוד הזה, שיש בו לא מעט קווי דמיון לסרט הקודם: גם הוא מסוגנן ומלוטש לעילא — באמת, הוא נראה נפלא — וגם הוא נע על הציר שגולש לכיוון הקומדיה השחורה. ההבדל הוא שברובו, ״התחרות הרשמית״ מוצלח יותר פשוט כי יש בו באמת הומור, וכמה וכמה בדיחות וסיטואציות קומיות שנונות למדי.
זה אולי ידהים אתכם, אבל זו הפעם הראשונה שפנלופה קרוז ואנטוניו בנדרס משחקים יחד בסרט בתפקידים ראשיים, איכשהו אלמודובר מעולם לא הפגיש ביניהם. בסרט קרוז מגלמת במאית עצמאית ומקורית שמקבלת הזמנת עבודה מתעשיין עשיר שרוצה להנציח את שמו ולממן סרט בהפקתו. היא מלהקת את שני השחקנים הספרדים הגדולים ביותר: בנדרס מגלם כוכב בינלאומי ואוסקר מרטינז מגלם שחקן אופי מהולל, אך צנוע יותר ומפורסם פחות. מכאן מתחיל סיטקום חביב שהוא כמו קרב הורדת ידיים בין שלושה שחקנים מצוינים, שלועגים לעבודת השחקן: האגו, הגינונים, הטקסים, המניירות, הפרסים ומשחקי הכבוד והכוח. הבמאים הארגנטינאים גסטון דופראט ומריאנו כהן עושים כאן תרגיל שמזכיר רגעים בפילמוגרפיה של האחים כהן: הסרט מעוצב כמו דרמת איכות אליטיסטית ומנוכרת אבל למעשה זו קומדיית מצבים צפויה ומצחיקה למדי.
דור מקושקש: ״האדם הגרוע בעולם״
מאז הבכורה שלו בפסטיבל קאן לפני שנה, נרשם סרטו החדש של הבמאי הנורבגי יואכים טרייר כאחד המהוללים בעולם בשנה החולפת. רבים הימרו עליו כזוכה באוסקר לסרט הבינלאומי, תואר שלבסוף הוענק, בצדק רב, ל״הנהגת של מר יוסוקה״ היפני, הטוב ממנו פי 100. ״האדם הגרוע בעולם״ הוא יצירה משונה ולא אחידה. זהו דיוקן מרתק של הדור הנוכחי, המנסח הכי טוב את מצוקותיו המצפוניות והאישיות של דור מבולבל, מפונק ומלא רגשות אשמה. טרייר מספר על אישה בשם יולי שלא יודעת מה היא רוצה להיות: רופאה, פסיכולוגית או צלמת, אז בינתיים היא מוכרת בחנות ספרים. היא בזוגיות עם אמן קומיקס מבוגר ממנה, ואז נמשכת לגבר אחר שעובד בבית קפה. אך הסרט הזה מתסכל בחוסר אחידותו: לרגעים יש בו תובנות נפלאות על החיים, התבגרות וזוגיות; ולרגעים הוא מייאש מרוב בנאליות. יש בו רגעים של חן, אבל אם תחושו ניכור כלפי הדמויות, נדמה לי שזה בגלל שהבמאי לא אוהב אותן במיוחד, והוא לא רק מתנשא עליהן אלא נדמה שאינו רוצה בטובתן. וממש כמו ב״שלום ולא להתראות״ וב״התחרות הרשמית״ גם כאן יש סצנת מפתח העוסקת במותה של דמות מובילה בסרט, מוות שאין לו באמת שום צידוק עלילתי. לכן, מה שמשותף לשלושת הסרטים האלה הוא שכולם בוימו ונכתבו על ידי במאים שלא ממש אכפת להם מהדמויות שלהם, אז שימותו.
