הצעידה לאגם מורסקייה אוקו: שיעור בערכה של הליכה מאומצת
הצעידה לאגם מורסקייה אוקו: שיעור בערכה של הליכה מאומצת
המסע הארוך והמאתגר לאגם הממוקם בפארק הרי הטטרה בפולין, מבהיר למה כדאי שגם התייר הישראלי העצלן לא יוותר עליו
זה היה יומה השני של חופשתנו בפולין. אני בדיוק חזרתי מריצת בוקר קפואה והררית בקו התפר שבין עיירות הנופש הסמוכות לזקופנה, ופארק הרי הטטרה המרהיב שהשתרע ממש מחוץ לדלת חדר המלון. "את לא מבינה באיזה שביל מדהים רצתי רק לפני עשר דקות", יריתי בהתלהבות אל בת זוגי בזמן שאני מעביר לפני עיניה הטרוטות תמונות של נחלים ופלגים שוקקי מים ושבילים עמוסים עלי שלכת צבעוניים. "אין, חייבים לטפס פה על אחד ההרים היום", אני מנסה את מזלי ומקווה שלא תאפשר לה לסרב לגחמותי הילדותיות. באותו הבוקר הרגשתי שהפסגות המושלגות והמשוננות פשוט קוראות לנו.
פחות משעתיים לאחר מכן, כבר מצאנו עצמנו מחנים את הרכב בחניון רחב ידיים לקראת שיטוט רגלי באחת מפינותיו של פארק הטטרה הלאומי והמפורסם, עם יערות העד הירוקים והנוף האלפיני המושלג. "בואי נתחיל ללכת לכיוון הזה", הצבעתי על דרך אספלט רחבה הנמצאת ממש מחוץ לחניון ומטפסת מעלה אל עבר ההרים, "נסתובב חזרה כשיתחשק לנו", אמרתי
מבלי לדעת בדיוק למה אנחנו מכניסים את עצמנו, כששנינו עם ג'ינס וסניקרס וללא צידה בכלל, התחלנו לצעוד במעלה דרך האספלט שהיתה מוקפת בחורש צפוף. "כמה זמן הליכה זה עד קצה השביל", שאלתי את אחד המטיילים לצידנו שהשיב כי "זו הרפתקה רגלית לא פשוטה שעשויה להימשך עד שלוש וחצי שעות לכל כיוון" ולהסתיים אי שם עם רדת החשיכה הפולנית שמתחילה להשתלט כבר לפני 16:00 אחרי הצהריים.
מאות פולנים מעדיפים להשתמש ברגליים בדרך לאגם. אצלנו מסלולי עליות מאלפים, כמו השביל המוביל אל פסגת החרמון, נותרים מיותמים רוב השנה
דברי הטייל לא נשמעו לי הגיוניים: אם זה באמת אתגר צעידה לא פשוט שתופס יום שלם, איך ייתכן שאנחנו מוקפים בעשרות ואולי מאות אנשים הצועדים סביבנו? בעודי מהרהר בכך, אני מבחין במורד השביל בקבוצת אימהות נמרצות המאיימת לעקוף אותנו, חלקן אף דוחפות עגלות תינוק. מעט מלפנים, חבורה של פנסיונרים חייכנים מתרחקת מאתנו בקצב שלא יבייש את נכדיהם.
עד מהרה מתברר שכל ההמון הזה - שרובו מורכב מתיירי פנים שלא נרתעים מהחורף המתקרב - שוטף את הדרך ההררית במטרה להגיע עוד כמה שעות אל ה"מורסקייה אוקו" (Morskie Oko, עין הים בתרגום מילולי), אגם קסום וירקרק שנח מתחת לפסגות ההרים הגבוהות ביותר בחלק זה של העולם. האגדות על האגם העתיק רבות מספור וכך גם מספר האנשים שנוהרים אליו כדי להגניב מבט "באחד מחמשת האגמים היפים בעולם", כפי שהפולנים מתגאים בו. נראה שהם לא מוטרדים מכך שכדי לשטוף את העיניים ביופיו, הם נאלצים לצעוד הלוך וחזור במשך שבע שעות. "ככה זה כאן בכל יום שבו מזג האוויר מאפשר", אומר לי אחד המטפסים בדרך, "תמיד מלא באנשים".
בעודי חוכך בדעתי אם הטיפוס הקצרצר בשביל הנחש למצדה הוא המקבילה הישראלית לתופעה העממית המיוחדת הזאת, נער פולני צהוב שיער עוקף אותנו בריצת ספרינט. הוא מתעכב לרגע ומסמן לנו "לב" בכפות ידיו, לפני שהוא ממשיך בזריזות וחובר למסת אנשים גדולה מלפנים. כעבור כמה רגעים מתברר שהוא חלק מקבוצה ענקית של בני נוער בעלי צרכים מיוחדים שגם היא מעפילה היום למורסקייה אוקו. אף אחד לא מתלונן או מקטר, כולם צועדים מחויכים במרץ, בקושי לוקחים הפסקות.
המחשבה על מצדה ממשיכה ואני נזכר במראה ההמונים הנדחסים בטירוף אל קרוניות הרכבל הצפופות של האתר, במקום לרדת או לעלות בשביל הנחש המרהיב, ומבין שכנראה זה עניין של פערי תרבותי. אף שגם הפולנים יכולים לטפס אל האגם במקבילה המקומית לרכבל — כרכרה מסורתית שגוררים סוסים (אחת האטרקציות במקום), רובם מעדיפים להשתמש ברגליהם ולהתאמץ ככל שיידרש. אצלנו, מסלולי עליות מאלפים כמו בהר חבושית המוביל אל פסגת החרמון תוך שעתיים של טיפוס, נותרים מיותמים כמעט לגמרי בכל עונה של השנה.
בינתיים בפולין לקראת הצהריים, בחלקו העליון של המסלול, הקרח משתלט והדרך נהפכת לחלקה ולרגעים אף מסוכנת. אנחנו עוקפים קבוצה של היפים מקומיים שמעת לעת נעצרים לשאוף אוויר לצד עשן סיגריה. גם הם, למרות כושרם הירוד הניכר לעין, מוכנים לשאת במאמץ. כולם רוצים להגניב מבט ולהעלות סטורי על רקע הנוף הקסום של עין הים. גם העובדה שיהיו חייבים לרדת לאחר מכן בדיוק את אותה דרך חזרה מטה, אינה מרתיעה את ההיפים וחבריהם.
ההליכה מתמשכת עד שפתאום נגמרת הדרך והאגם הירוק והמשגע הזה משתרע בשלווה לנגד העיניים ועד למרגלותיו של ה"ריסי", ההר הגבוה ביותר בפולין (2,500 מטר), ופסגותיו התאומות והמושלגות, אז מבינים בדיוק מדוע הפולנים טורחים וצועדים למענו בכל יום בהמוניהם. אנחנו מביטים במצוקי הפרא המשופעים ושורות העצים הירוקות והצפופות ומתמלאים באושר. אפילו על כך שכעת צריך לרדת את כל הדרך חזרה כי נותרו לנו עוד כמה שעות להתייחד עם הנופים ולעכל את אשר ראו עיניינו. בסופו של דבר, לא באמת צעדנו בשביל האגם, אלא בשביל עצמנו.
