מבצע סבתא מוורשה: הנכדים של ניצולי שואה משחזרים את אירועי המלחמה
מבצע סבתא מוורשה: הנכדים של ניצולי שואה משחזרים את אירועי המלחמה
שטף של סרטים עלילתיים חדשים עולה החודש ועוסק בשואה מנקודת מבטם של במאים בני הדור השלישי, ומערב את הסיפורים והזיכרונות המשפחתיים שחוו. אדיר מילר ב"הטבעת" לא חושש להתמודד עם הנושא בעזרת הומור כפייתי, ואילו דנה מודן ב"הנכס" מכניסה למסע לפולין גם הרפתקה רומנטית. אך מתחת לכל אלה רוחש הצורך לטפל בפצע הפתוח, שעובר מדור לדור
הקולנוע הישראלי העלילתי מעולם לא עשה סרט שואה. נכון, עשו כאן סרטים על ניצולי שואה ועל התמודדות עם טראומות השואה. מ"הקיץ של אביה", דרך "פעם הייתי" ועד "החטאים", סרטים על השואה כטראומה ישראלית בהחלט נעשו. אבל לא סרטי שואה — כאלה שמתרחשים בגטאות ובמחנות הריכוז של מזרח אירופה בשנות ה־40. השואה כאירוע היסטורי המוני היא חומר העיסוק של הקולנוע העלילתי הלא־ישראלי — בין שזה "רשימת שינדלר" ובין ש"הפסנתרן", "החיים יפים" או "אזור העניין". אולי זה ההבדל בין קולנוע יהודי לבין קולנוע ישראלי: קולנוע ישראלי מופק בישראל ומתרחש בישראל, ובישראל לא היתה שואה. קולנוע ישראלי עוסק בתקומה, לא בשואה.
ואולי זו הדחקה: הקולנוע הישראלי נוסד ברובו על ידי צברים שלא עברו את מלחמת העולם השנייה באירופה (אפרים קישון הוא אחד מיוצאי הדופן), ואז המשיך על ידי בני הדור השני, שהשתיקה היתה מנגנון ההגנה המשפחתי הנפוץ עבורו.
אבל עכשיו קורה משהו מעניין: הדור השלישי, הנכדים של ניצולי השואה, התחיל לעשות סרטים, והוא בפעם הראשונה שובר שתיקה. רצף חסר תקדים של סרטים ישראליים עלילתיים שהופקו השנה עוסק בשואה, והוא גם משחזר בפלאשבקים את אירועי המלחמה, ומספר על נכדים שחוזרים לפולין או הונגריה בעקבות הסבים והסבתות שלהם.
אחרי שבתחילת השנה הופץ סרטו של אסף סבן "המשלחת", שבו משלחת של תלמידי תיכון נוסעת לפולין לביקור באושוויץ, ואליה מתלווה סבו הניצול של אחד מהם; ואחרי ש"מכתב לחזיר", סרט האנימציה של טל קנטור, היה מועמד לאוסקר לסרט אנימציה קצר, המגמה תמשיך השבוע: בסוף השבוע (5 בדצמבר) יעלה "הנכס", סרט הקולנוע הראשון שמביימת דנה מודן, על פי הרומן הגרפי עטור הפרסים של אחותה, רותו מודן; ושבועיים אחר כך (19 בדצמבר) יעלה בבתי הקולנוע "הטבעת", סרטו של אדיר מילר — שגייס לצדו את האחים יואב ודורון פז כשותפים לבימוי. בשני הסרטים נכדים חוזרים לעיר שבה גדלה הסבתא שלהם וממנה נשלחה למחנות. בשניהם הצאצאים מחפשים את הפריט שעל שמו קרוי הסרט, כדי לנסות לסגור מעגל אישי היסטורי בין הילדים והוריהם, ובין המבוגרים ובין העולם והזיכרונות שהשאירו מאחור. שבועיים אחר כך (ב־2 בינואר) יעלה בארץ הסרט האמריקאי "כאב אמיתי" שביים ג'סי אייזנברג (“הרשת החברתית”), שבאורח פלאי מספר סיפור כמעט זהה: שני בני דודים מצטרפים לטיול מאורגן בפולין, טיול שואה בין גטאות ומחנות, ושניהם מנצלים את הטיול הזה כדי למצוא את הבית שהיה פעם של סבתא שלהם.
לשלושת הסרטים האלה אפשר לחבר גם את הסרט "מסע שורשים", שהופץ בארץ בתחילת השנה, עם לינה דנהאם שמגלמת עיתונאית שיוצאת לטיול היכרות בוורשה, עיר הולדתו של אביה ניצול השואה (סטיבן פריי). הגל הזה עוד לא נגמר: בהמשך 2025 יגיע למסכים גם הסרט "סודה", שבו ארז תדמור ("בחורים טובים") מספר סיפור תקופתי בהשראת סבתא שלו, ניצולת שואה — סיפור שמתחיל עם פלאשבק מצמרר בערבות המושלגות של אוקראינה.
כך, בתוך חודש יעלו שלושה סרטים של בני הדור השלישי עם קווי עלילה דומים, שלושתם סרטי מסע זוגיים למזרח אירופה, נכדים בעקבות הזיכרונות של סבתא. הנקודה הכי מעניינת שמשותפת לשלושתם היא העובדה שהם, במידה רבה, קומדיות. או לפחות דרמות כואבות שמשתמשות בלא מעט הומור. נקודות החיבור בין הסרטים רבות ומפתיעות: ההגעה של גיבורי "כאב אמיתי" למחנה הריכוז מכילה רגעים שמזכירים את "המשלחת", וגיבורי "הנכס" ו"הטבעת" מוזהרים שוב ושוב לא לדבר עברית מחשש לאנטישמיות, ומבקרים בבית קברות מקומי. קשה גם להתחמק מהתחושה שהסרטים האלה צולמו באותם מלונות ובאותם רחובות, ובכולם נדמה שהיוצרים משתמשים ביצירה לא רק כדי להנציח את זכר הסבים והסבתות, אלא גם כדי לחקור אותה ולהתוודע אליה.
מה זה להיות יהודי היום
לפני כחודש הוצג "כאב אמיתי" בהקרנת טרום־בכורה בניו יורק. ג'סי אייזנברג, שכתב וביים ומשחק בתפקיד הראשי, הגיע להציג את סרטו יחד עם קירן קולקין (שגילם את רומן רוי ב"יורשים"), שמשחק לצדו בסרט ומגלם את בן דודו. שניהם מגלמים נכדים לאותה סבתא שנפטרה, ולכל אחד מהם יש זיכרונות שונים ממנה. המסע שלהם לפולין נועד לחזק את הקשר ביניהם שנותק, לא פחות משהוא נועד לעזור להם לכבד את זכרה של סבתם. "הסרט הזה נוצר בהשראת מסע שורשים שעשיתי עם אשתי בפולין ב־2018", סיפר אייזנברג לקהל שהגיע לסרט, "נסענו לראות איפה גרה סבתא שלי. הגענו לבית שלה, וגילינו שזה סתם בית. צילמתי אותו ושלחתי לה את הצילום, והיא ענתה לי 'כן, זה כנראה הבית הזה'. מה שלי נראה חשוב, לה לא באמת הזיז".
חברת סרצ'לייט (בבעלות דיסני) קנתה את זכויות ההפצה של הסרט הקטן הזה בעבור 10 מיליון דולר אחרי בכורתו השנה בפסטיבל סאנדאנס, שם זכה אייזנברג בפרס התסריט. זה סכום כסף משמעותי לסרט שעוסק לא מעט בזהות היהודית של גיבוריו, בשנה שבה אמריקה חווה עלייה באירועים אנטישמיים וסרטים הקשורים ליהדות הופכים למטרה עבור מפגינים פרו־פלסטינים.
זו אולי הסיבה לכך שאייזנברג, בשיחות שלו על הסרט, מרבה לדבר על כך שזה מסע של שני בני דודים, ומקטין את האלמנט היהודי ואת עלילת השואה בסרט (ג'ניפר גריי, בייבי מ"ריקוד מושחת", מופיעה בסרט בתפקיד קטן כאחת המשתתפות במסע לפולין). אבל צריך להגיד את זה בגלוי, ואף להעריך את אייזנברג על כך: הסרט שלו בהחלט עוסק בשאלה מה זה אומר להיות יהודי בימינו, ומפגיש על אותו אוטובוס תיירים יהודים אמריקאים חילוניים, אפריקאי שהתגייר ומורה דרך נוצרי. כולם מביטים בחוויה היהודית כתיירים מבעד לחלון ראווה, ורק אחד מהם, הדמות שמגלם קולקין, מנסה למצוא דרך אמיתית וכנה להתחבר לכאב של אירועי השואה, האסון שקרה למשפחתו, ודרך זה להתמודד עם הכאב האישי של מצוקות חייו (התרגום לעברית מחמיץ את כפל המשמעות, כי A Real Pain הוא גם "קוץ בתחת").
אייזנברג כתב תסריט נבון ורגיש אבל מול הקהל מתברר שהוא נוירוטי, תזזיתי וכפייתי בדיוק כמו הדמות שהוא מגלם, וקולקין - שכמעט ולא אמר מילה - הוא הסטואי, האדיש. הסרט, שהופק על ידי אמה סטון, מומן בחלקו על ידי קרן קולנוע פולנית, והמפיקה השותפה הפולנית שלו חתומה על "אזור העניין" ו"אידה" זוכי האוסקר, ועל "יוני אפס" ו"כנס העתידנים", קופרודוקציות ישראליות. לשיתוף פעולה עם כסף פולני יש מחיר: החוק הפולני אוסר על אזכור העובדה שפולנים השתתפו בהרג יהודים בשואה, ולכן סרטים כמו "כאב אמיתי" ו"המשלחת" מקפידים להזכיר שאף על פי שאושוויץ ומאיידנק היו בפולין, את ההשמדה ביצעו רק הנאצים הגרמנים — שיכתוב היסטוריה בעבור אתרי צילום והשתתפות במימון.
שיעור היסטוריה עם צחוק בצד
גם "הטבעת" של אדיר מילר עוסק באופן שבו השואה משפיעה על הזהות היהודית של בני הדור השני והשלישי. מילר מגלם אב שחזר בתשובה שמזמין את בתו (ג'וי ריגר, שכבר יצאה למסע במזרח אירופה בעקבות השואה גם ב"החטאים" וגם ב"יוני אפס") להתלוות אליו להונגריה, לנסות לחמם את היחסים המנותקים ביניהם ולמצוא טבעת שסבתא שלה (תיקי דיין) איבדה בימי המלחמה. האב המתחזק צריך להתמודד עם העובדה שבתו לסבית, וללמוד לקבל אותה ואת בת זוגה (הספורטאית ירדן ג'רבי, בליהוק מפתיע לטובה). מילר, שמצליח לייצר שילוב יפה בין דידקטיות ובין רצון להטביע את הצער בהומור כמעט כפייתי, עושה כאן סרט שהוא מצווה: הוא לא מוכן לתת לשואה להישכח. אני מזדהה מאוד עם הסנטימנט הזה ומצדיע למילר על הסרט שלו: כמוהו, גם אני בחרדה עצומה שיום יבוא, עוד דור או שניים או שלושה, והשואה תודחק או תוכחש, תישאר פולקלור של יהודים שיש מי שיגידו שבדו הכל מלבם. הסיפורים של ההורים והסבים והסבתות שלנו יישכחו, הקהילות שנחמקו מעל פני האדמה יימחקו גם מהזיכרון. מילר משתמש בכוח שיש לו כבדרן מפורסם (ושחקן דרמטי מוכשר) למשוך לסרטו המושקע והמרשים קהל שיבוא בשביל הצחוקים ויקבל גם מנת היסטוריה על הדרך. מילר לא יכול להפסיק להצחיק, אבל יש בסרטו תחושה של עצב תהומי, והשילוב הזה חונק את הגרון.
"הנכס", עם הצילום יפה התואר של ירון שרף, עוסק בכך שניצולי שואה לא רק חווים פוסט־טראומה; לפעמים הם פשוט מתגעגעים לבית שהיה להם, לאהבות שנלקחו מהם. שרון סטרימבן, שהתגלתה ב"כל מה שאני יכולה" וגונבת כאן את ההצגה משחקנים מנוסים ומבוגרים ממנה, מגלמת את הנכדה שמלווה את סבתה (רבקה מיכאלי) לבירור נדל"ני בוורשה. האחיות מודן יצרו סרט מסע אורבני אפיזודי שלא חושש להיות גם רומנטי. השואה עדיין נוכחת ברחובות ואי אפשר להימלט ממנה, אבל שתי הנשים יוצאות למסעות נפרדים במציאות שלרגעים נראית אירונית וסוריאליסטית. שני הסרטים האלה יוצאים בסמיכות זה לזה, וההמלצה החד־משמעית היא לצפות בשניהם — איך שני יוצרים, שמזוהים עם טלוויזיה והומור, מטפלים באופן דומה אך שונה בנושאים דומים. שני סרטים שבסופו של דבר — בין פאנץ' לפאנץ' — נוגעים בכאב אמיתי.
