הקומיקאי דיוויד באדיל: "ישראל היא פשוט לא חלק מאיך שאני חושב"
הקומיקאי דיוויד באדיל: "ישראל היא פשוט לא חלק מאיך שאני חושב"
באדיל הבריטי-יהודי טוען שיהודים הם המיעוט היחיד שלא שמים עליו בעולם, מה שמאפשר ומלבה את האנטישמיות. לפני שנתיים כתב זאת בספרו "לא סופרים את היהודים" וחזה את הנולד. עם צאתו בעברית הוא מסביר מה כל כך רדוד ועלוב בתפיסה הפרוגרסיבית, איך העובדה שבעיניו "ישראל מטומטמת דווקא מקלה עליו לבטא את עמדותיו", וכיצד הן השתנו אחרי 7 באוקטובר
"דברים ממש מטומטמים קורים עכשיו", מספר דיוויד באדיל, הקומיקאי הבריטי הפופולרי ומחבר הספר "לא סופרים את היהודים", שרואה אור כעת לראשונה בעברית: "המשרד שלי נמצא בקמדן בלונדון, ובהמשך הרחוב יש פסל של איימי וויינהאוס. בשבוע שעבר מפגינים כיסו את המגן דוד שהיא עונדת בדגל פלסטין. הם רואים מגן דוד וישר חושבים על ישראל, אף שאין לה שום קשר לישראל. איימי וויינהאוס מעולם לא היתה בישראל, היא אייקון יהודי, לא ישראלי, אבל אנשים לא מסוגלים להפריד בין השניים".
ספרו ראה באיחור של כמה שנים (בהוצאת פן) אחרי שכבר היה רב־מכר של "הניו יורק טיימס" ושל "הסאנדיי טיימס", וזכה לשבחים משחקנים כסטיבן פריי ושרה סילברמן וסופרים כג'ונתן ספרן פוייר. הוא כותב על המיעוט היהודי בעולם ועל היחס המבטל אליו בתור שכזה, במיוחד בקרב אלה שנזהרים בכבודם של מיעוטים מכל סוג אחר. התזה של באדיל היא שאנטישמיות היא גזענות שמוחרגת משיח הזהויות ומשיח התקינות הפוליטית. הוא טוען שאלה הרואים את עצמם ב"צד הנכון של ההיסטוריה" נוטים להתעלם מאנטישמיות.
"בכל דיון בנושא הזה", הוא אומר, "מיד מעלים את הקשר לישראל, וזאת אף שאנטישמיות קיימת עוד הרבה לפני שישראל הוקמה". מה עוד שבאופן אישי, הוא אומר, אין לו קשר מיוחד לישראל. בספרו הוא כותב: "פאקינג ישראל המטומטמת… למי שאולי תוהים, עמדתי לגבי ישראל: היא לא מעניינת אותי יותר מכל מדינה אחרת, ולהניח שאכפת לי יותר, זה גזעני… ממילא הישראלים אינם מאוד יהודים… הם יותר מדי מאצ'ו, יותר מדי שריריים ותוקפניים ומלאי ביטחון".
דיוויד באדיל (59) הוא קומיקאי מפורסם בארצו, שכתב והשתתף בכמה וכמה תוכניות טלוויזיה בריטיות כ"באדיל וסקינר", "התוכנית של מרי ווייטהאוס", "פנטסי פוטבול ליג" ואחרות. לחשבון הטוויטר שלו יש קצת פחות ממיליון עוקבים. לדבריו’ הוא בא מהמסורת היהודית הנעבעכית. "כמי שגדל על גראוצ'ו מארקס, ווודי אלן, לני ברוס ובמידה מסוימת על לארי דיוויד, הומור יהודי נתפס בעיניי כמבזה את עצמו, מרכין ראש. זה לא ההומור של סשה ברון כהן, שעושה דברים ממש מסוכנים. אתה רואה את זה ואומר לעצמך 'אוי ואבוי, הולכים להרוג אותו'. איזה מין יהודי יעשה דבר כזה? היהודים שעושים הומור כזה הם ישראלים".
לקח שלוש שנים להוצאת ספרך בעברית. מה לדעתך גרם לעיכוב?
"בגלל העמדה שלי ביחס לישראל. היא קשורה לרצון שלי שזה לא יאפיל על הדיון באנטישמיות. כי זה מה שקורה כל הזמן: אתה מדבר עם פרוגרסיבים על נושא שהוא בן מאות שנים והם תמיד אומרים 'זה הכל קשור לישראל'. זו פשטנות מטורפת ובעצם ההתגלמות של 'לא סופרים את היהודים'. זו דרך להפחית מהעוצמה של האנטישמיות. כאילו שאם ישראל לא היתה קיימת - לא היתה אנטישמיות, שזה כמובן מנוגד לאמת ההיסטורית. אני גם רוצה להדגיש שאין לי יחס מיוחד לישראל, לטוב או לרע. היא פשוט לא חלק מאיך שאני חושב. בשבילי ישראל היא ארץ זרה שבמקרה יש בה הרבה יהודים".
אבל הבידול הזה בתפיסתו את ישראל ואת עצמו השתנה מאז 7 באוקטובר. "האירועים האלה איתגרו אותי", הוא אומר. "אני עדיין חושב שצריך להפריד את ישראל מהדיון על אנטישמיות, אבל הרגשתי מאוד מחובר באופן אפל למה שקרה. החיבור נבע מסיבה מאוד פשוטה: אמי נולדה בגרמניה הנאצית וחלקים גדולים מהמשפחה שלי נתקלו בגורל דומה לזה של קורבנות 7 באוקטובר. הרגשתי פתאום שהיהודים האלה בישראל, שבמובנים רבים לא מרגישים יהודים באופן שאני חווה את יהדותי, משום שהם רוב בארצם, פתאום הרגישו יהודים. למרבה הצער, וזה דבר נורא, כשטובחים בהם הם פתאום נדמים מאוד ליהודים. נדמה לי שבאותו יום אולי גם ישראלים הבינו שהם לא כל כך מנותקים מההיסטוריה הארוכה הזאת. האירועים האלה מחקו את הניתוק שהרגשתי קודם".
3 צפייה בגלריה
המגן דוד על פסלה של איימי וויינהאוס מכוסה בדגל פלסטין. "מעשה מטומטם"
(צילום מסך: טוויטר)
אתה עדיין מרגיש את החיבור הזה?
"זה לא שאני מרגיש שישראל היא המולדת שלי. אני בריטי. בריטניה היא המולדת שלי. גם יהודים כאן שאומרים לי שהם מרגישים שישראל היא המולדת שלהם לא באמת מתכוונים לחיות בה. הם לא מתכננים לעזוב את לונדון כדי לחיות בתל אביב. זה משהו רומנטי שהוא לגמרי מנותק מהמציאות. ברשתות, אנשים - גם יהודים - נוטים לקטלג אותי כ'חרא ציוני'. ומה שמעניין זה שהיהודים שהם פרו־פלסטינים ומתנגדים לישראל, הרבה יותר מחוברים אליה ממני. בסרט התיעודי שעשיתי בעקבות הספר אני מראיין את מירה מרגוליס, שחקנית שהיא מאוד אנטי־ישראלית, אבל למה? כי היא מרגישה מחוברת לישראל. היא מרגישה שהדברים שישראל עושה נעשים בשמה. היא מתביישת. אבל אני לא מרגיש שישראל עושה משהו בשמי".
מה, אתה רוצה להגיד לי שאין לך קרובי משפחה כאן? לא התנדבת באיזה קיבוץ? לא עשית בר מצווה בכותל?
"טוב, זה לא בדיוק נכון שאין לי שום קשר. הלכתי לתנועת הנוער 'הבונים'. אבל זה משום שהייתי בן 14 ורציתי להכיר בנות ולשחק כדורגל במגרש של הבונים, וכן, הייתי במחנה קיץ במשך שבועיים בקיבוץ כפר הנשיא, אבל מעולם לא התעניינתי ברעיון הפוליטי שבבסיס הבונים: לעלות לישראל ולחיות בקיבוץ. ישראל היתה קיימת בחיים שלי באופן שהיא נמצאת בחייו של כל יהודי. בבית ספר היסודי היהודי שהלכתי אליו היינו משכנעים את ההורים שלנו לתרום כסף כדי לשתול עץ בישראל, אבל ככל שהתבגרתי החיבור הזה התמסמס. מה שאני רוצה להגיד לקוראים הישראלים של הספר הזה הוא שכמו שאתם בטח לא מקדישים יותר מדי מחשבה ליהודים בריטים, אני גם לא חושב יותר מדי על יהודים ישראלים. עם זאת, אני מקווה שתקראו את הספר".
הדיון באנטישמיות מהסוג שהוא מעלה בספרו המאלף מוצג גם בכתבה רחבת היקף מלפני שבוע במגזין "אטלנטיק". הכותרת של כתבתה של הסופרת דארה הורן היא "מדוע האנשים הכי מלומדים באמריקה מאמינים לשקרים אנטישמיים", וכותרת המשנה היא "בהרווארד ומחוצה לה, בדיה ישנה לוכדת מוחות חדשים". הורן השתתפה בסרט של באדיל. "היא מבריקה", הוא אומר. "נדמה לי שספרה 'אנשים אוהבים יהודים מתים' הוא מעין ספר המשלים את הספר שלי, אף על פי שנקודת מבטה הרבה יותר היסטורית ומאחר שהיא דתייה גם מבעד למבט הזה. לטענתה, פרוגרסיבים ואנשי אקדמיה לא מוכנים בכלל לקבל את האפשרות של פְּגִיעוּת יהודית, או לחשוב על יהודים כמיעוט בכלל. התחושה היא שלא משנה מה קרה ליהודים ב־7 באוקטובר, בשואה, בבית הכנסת בפיטסבורג ב־2018 - הם לא באמת מיעוט פגיע. זה מאוד מועצם עכשיו בכל השיח של קורבן ומקרבן. הפלסטינים הם הקורבן וישראל היא המקרבן. אך העולם יותר מורכב מזה, ודארה צודקת כשהיא טוענת שאינטלקטואלים אמורים להבין את המורכבות הזאת".
מה מונע מבעדם?
"ברור שיש אנשים שמבינים ניואנסים, אבל ב־20 השנים האחרונות, והרשתות החברתיות בהחלט תורמות לזה, אנשים רוצים לתקוע דגל במה שהם תופסים כ'דעה הנכונה'. זאת בעיה משום שבנושאים מורכבים כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני או אנטישמיות, צריך להשתחרר מהמחשבה לאן נושבת הרוח היום. צריך להתעלם מכל זה ולחפש את האמת. רק שכשמציגים עמדה מורכבת לא מקבלים עשרת אלפי לייקים. היום כולם נמצאים בחלל ציבורי של מחשבה. וחשיבה על במה אינה תורמת למחשבה מורכבת".
איך אתה מיישב את זה עם עצמך?
"אני מרגיש שבמשך השנים הצלחתי להבין מה אני חושב בתוך כל הרעש מסביב. לכן אין לי דעה פוליטית על שום דבר, כלומר לא דעה ממוסדת. אני לא אומר 'אני שמאלן, אז אני חושב ככה'. אין לי אידיאולוגיה סדורה מראש. אחרים לא עושים את זה כי היום הדיון הוא על זהות ולא על מחשבה. אנשים אומרים לעצמם 'אני מהטובים'. אני לא מסוגל לעשות את זה, לא רק כי זה לא נכון אלא כי אין בזה שמץ של אותנטיות".
באדיל מביא כדוגמה את המחזה 'Rare Earth Mettle' שהועלה בתיאטרון רויאל קורט, ובו היתה דמות של מיליונר חמדן ואכזרי ששמו הרשל פינק, שם שאין יהודי ממנו. "מאחר שזה גילום כל כך גרוטסקי, בדקנו והתברר שבמקור הדמות הזאת היתה בכלל מקסיקנית, אבל היוצרים לא רצו לפגוע בקהילה הלטינית, אז הם הפכו אותו ליהודי. זאת משום שהם יודעים שלא סופרים את היהודים וגם שיהודים לא יעשו יותר מדי עניין. בדיוק כמו האף של בראדלי קופר בסרט 'מאסטרו'. מה לעזאזל?! הדבר שאני מבקש בספר מאנשים - כדי שיבינו את היחס המוטה נגד יהודים - הוא לתאר לעצמם כיצד היו מתייחסים לכל מיעוט אחר. זה הכל מתחיל ונגמר בתפיסה השגויה שלפיה בידי יהודים יש כוח ולכן לא צריך להתנהג ברגישות כלפיהם".
