מחולרנה שיינפלד: "להמציא כל כך הרבה שנים הופך את זה ליותר ויותר שמח"
מחול
רנה שיינפלד: "להמציא כל כך הרבה שנים הופך את זה ליותר ויותר שמח"
הכוריאוגרפית עדיין רוקדת ומלמדת כמה פעמים בשבוע. היא מחשיבה את הסקרנות הילדותית שלה לנכס, בירוקרטיה יכולה להוציא אותה מדעתה, היא מתגעגעת לנכדים שלה כשהם לא איתה, ואוהבת לעשות סיבוב קפה ביהודה המכבי בשישי בצהריים
איפה אנחנו תופסים אותך?
“בבית. עוד מעט יורדת לסטודיו לרקוד. הוא נמצא בקומה הראשונה בבית. פעם הייתי רוקדת בכל יום, אבל היום כבר פחות. פעמיים בשבוע אני מלמדת ועושה חזרה עם הלהקה, בשאר הימים אני מתכוננת להופעה ויוצרת את הריקוד”.
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
“קודם בבית, אני מכינה לעצמי עם קפסולה. אני גרה ליד רחוב יהודה המכבי ויש פה בתי קפה נחמדים מאוד, אז אני אוהבת לשתות שם ולפעמים אני לוקחת את הקפה שלהם הביתה”.
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“עם אלה שכבר לא כאן. עם פינה באוש וביל לותר שהיה רקדן ומנהל להקת בת שבע. עם פינה הייתי מדברת על מה שלא הספקנו או שהתביישנו לדבר בזמנו. לא היה לי אז אומץ לדבר איתה על התגובה שלה כשגילתה שהיא יהודייה, אף על פי שהיא רצתה לספר לי, ואני מרגישה פספוס ורגשות אשם”.
רנה שיינפלד. גיל: 83; מקום מגורים: תל אביב; מצב משפחתי: נשואה + 2 ילדים ו־5 נכדים; רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול. זכתה בפרסים רבים, בהם פרס רוזנבלום למפעל חיים ופרס כינור דוד. לפני 44 שנים הקימה את "תיאטרון מחול רנה שיינפלד". השבוע עלתה בסוזן דלל בכורה ליצירת הסולו שלה "מצאתי שיר" לצד הריקוד "ללא מילים" עם להקתה
על מה את עובדת עכשיו?
“על הריקוד החדש שנקרא ‘מצאתי שיר’. זה שיר שכתבתי וכך אני קוראת לסולו החדש שלי. ‘מצאתי שיר בתוך כף היד/ השיר רעד השיר רקד/ השיר פחד מהנולד/ הוא לא ידע אנה אני באה’. לריקוד של הלהקה קראנו ‘ללא מילים’ שזה ההיפוך. אלה שתי עבודות בערב אחד, אבל הן מחוברות וקשורות. הריקוד הוא על המאבק שלי לחופש, לא לקבע דברים, להשאיר מקום לאלתורים כי זה הדבר הכי משמח ומהנה”.
מה השריטה שלך?
“אני לא יכולה להגיד לא כי אני לא אוהבת לפגוע באנשים, אז אני נמנעת”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“בזמן הקורונה התלבטתי וחשבתי הרבה האם אני תלויה בקהל ומה זה בעצם ריקוד, האם הוא מחלה, עונש או מתנה? חברה פסיכולוגית אמרה לי שזה גם וגם. הריקוד הוא גם מחלה וגם מתנה וזה גרם להבין שאין או או, זה גם וגם”.
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
“אני מתה על שישי בצהריים, במיוחד כשיש שמש. “אני יורדת לסיבוב ביהודה המכבי עם רשימת קניות — עוגות, עוגיות, עלי גפן ממולאים, פלאפל ועכשיו גם צ'ולנט. אני מתה על הסיבוב הזה”.
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
“אני לא כל כך מבינה בכוחות־על. יש לי כוחות מלמטה, לא מלמעלה. אולי שיהיה לי כוח לכל הטכנולוגיה המתקדמת, שלא תהיה לי התנגדות למודרניזציה, לבירוקרטיות של מילוי טפסים עם סיסמה ושם משתמש. זה מוציא אותי מדעתי”.
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
“כשאני לא רוצה להעליב מישהו, אני יכולה לסובב את האמת”.
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
“בעלי”.
למה ולמי את מתגעגעת?
“להורים שלי לאחותי. לבית ילדותי ברחוב אסתר המלכה, בית מקסים ולידו גן עדן — גן רות. אני כל הזמן מתגעגעת לנכדים שלי, הם רק עוזבים ואני כבר רוצה לראות אותם עוד פעם”.
איפה הכי היית רוצה לגור?
“איפה שאני גרה”.
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
“על הריקוד והתיאטרון שאני מנהלת. אני לא מאלה שאוהבים לבזבז, עברתי את הגיל הזה. פעם הייתי שמחה לנעליים או ארנק חדשים, אבל היום זה לא משחק תפקיד”.
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“פחות לדאוג ולפחד, לא להתרגז. אני דואגת לנכדים, כשמישהו נופל אני מתכווצת, יש לי תגובות ספונטניות חזקות”.
על מה יש לך רגשות אשם?
“על שלא הצלחתי להביא את אמא שלי אל מותה או להיות איתה בעת זקנתה יותר. זה כואב לי מאוד. זה לא רק אני אשמה, זו אשמת החברה, כי אנחנו לא יודעים לטפל בהורים שלנו. כשביקרתי אותה בבית האבות, היא ישבה עם הארנק על היד ושאלה: 'באת לקחת אותי?', כמובן שלא היתה אפשרות כזו. אני חושבת על זה הרבה. פעם משפחות היו גרות יחד, אולי זה היה יותר נכון”.
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
“האפשרות לייצר דברים חדשים כמו ריקודים ושירים. להמציא כל כך הרבה שנים הופך את זה ליותר ויותר שמח, אמיתי, עמוק, משמעותי וחופשי. פחות ופחות שבלונות”.
מה מפחיד אותך?
“להיות תלויה. לסיים את החיים בצורה קשה. אני לא יודעת איך זה יהיה וזה מפחיד. זה לא המוות, זה הסבל של התלות באנשים, כיסא גלגלים, נפילות, מחלות”.
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
“הסקרנות שלי, העניין, שהיצירה מעניינת אותי וכל פעם יש לי חידה חדשה, משחק חדש, המצאה חדשה והבנה אחרת וחדשה. אני כמו ילדה וזה נכס. אני ילדה”.
איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?
“השתתפות. מי שיודע להקשיב. אם יש דבר שאני לא אוהבת זה צביעות ומניפולטיביות, אני אוהבת כנות”.
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
“מרתה גרהם היתה האמא הרוחנית שלי. היא וכל מי שעבדתי איתו, דמם בדמי זורם וקולם בי רן. מרס קנינגהם, שלא היה מורה שלי, אבל התורה שהשאיר אחריו מאוד השפיעה עליי, ההבנה שלא הכל מתוכנן, וזה הוביל אותי לתורת הוואבי סאבי”.
אם לא היית רקדנית וכוריאוגרפית מה היית עושה?
“סורגת ותופרת. אני אוהבת לתפור ולסרוג ועושה את זה הרבה”.
