"חיפשו ליצן רפואי אז באתי להיות הדקאן"
"חיפשו ליצן רפואי אז באתי להיות הדקאן"
האמן גיא בן נר דקאן המדרשה לאמנות בית ברל, משוכנע שאשה צריכה להחליפו בתפקיד, מודה שאין לו כישורים ניהוליים ומתכונן לרטרוספקטיבה שלו במוזיאון תל אביב, שתכלול עבודה שבה צילם את עמיתיו להוראה בחשאי
האמן גיא בן נר, דקאן המדרשה לאמנות בית ברל בארבע השנים האחרונות ואחד האמנים הישראלים המצליחים, ממש לא רצה לנהל את המדרשה. ״הציעו לי בעבר לנהל במקומות אחרים ואמרתי ׳בחיים לא׳״, הוא מספר, ״פה נוצר מצב שהיה מצב רוח רע והיו צריכים ליצן רפואי. התנדבתי לעשות שמח ומצב רוח ולהחזיר את הגאווה — כי את יכולה להניח שכמנהל אין לי שום כישורים״.
דווקא שמעתי שמאוד הצלחת בזה, אפילו שהצלת את המדרשה מבחינה כספית.
"נראה לך? בן אדם שעושה סרטים ב־500 שקל יציל את המדרשה? מה לי ולכסף?".
אז רק ליצנות רפואית?
״לא״, הוא צוחק. ״היה צריך לעמוד על כמה דברים, היתה ירידה גדולה במספר הנרשמים, היו קצת קשיים ואני באמת כל כך אוהב את המקום שלקחתי את התפקיד. זו הסיבה היחידה. אין לי אספירציות לנהל שום דבר ואני ממש שמח שזו השנה האחרונה בתפקיד".
אולי הגיע הזמן שבראש המדרשה תעמוד לראשונה אישה?
"בעבר הציעו לדגנית ברסט לקחת את זה. היא לא רצתה. יש מספיק אמניות מצוינות שיכולות לעשות את זה. הלוואי".
אז יש כבר מועמדות?
“יש שלוש שפניתי אליהן, רק צריך לזכור שיש גם ועדת איתור וצריך להגיש את המועמדות. אני לא מחליט לבד. אני מסכים איתך שזה יהיה מדהים״.
הראיון עם בן נר (53), בנו של הסופר יצחק בן נר ובן זוגה של הסופרת יערה שחורי, התקיים בזמן שתערוכת הגמר הוצגה בקמפוס עם תערוכות של 38 בוגרות ובוגרי המחלקות, 70% מהם נשים. ״ייתכן שהאחוזים קשורים לרכיב ההוראה, שמסורתית מסלילים נשים אליו״, אומר בן נר ומוסיף: ״קשה להגיד משהו כולל על תערוכת הבוגרים אבל אחד הדברים היפים במדרשה זה שהאוכלוסייה די משקפת את ישראל, למשל ש־30% מהסטודנטים מגיעים מהחברה הערבית (ורק נשים, ד.ג). היא לא משקפת במובן הזה שיש יותר שמאלנים מימנים אבל יש משהו מאוד מוצלח בחיבור ובנגיעה בכאן ועכשיו שיש בה".
היא משקפת גם שינוי שעברה המדרשה בשנים האחרונות?
"כן, זה שיש יותר סטודנטיות ערביות, ששתיים מהן מציגות תערוכות מדהימות בעיניי. בשנה הבאה גם נכנסות שתי מרצות ערביות חדשות: עאישה ערער ומריה סאלח מחאמיד, ועוד כמה מרצים צעירים: שי לי הורודי, ורד ניסים ופורת סלומון. זה נורא משמח. הרבה זמן לא הכנסנו מרצים חדשים שיביאו ראייה שונה״
איזו ראייה?
"אלה אמנים ואמניות עם אישיות חזקה מאוד שנוגעים במקומות שהדור שלי לא ידע לגעת בהם למשל, שי לי הורודי, אמנית מדהימה שמייצגת דור שמבחינתו המושג יציאה מהארון לא קיים. אני מקנא בניידות המדהימה שיש לדור הזה מבחינת ג׳נדר. או פורת סלומון, שהיה ראש בית ספר פרדס לאמנות לסטודנטים דתיים. עשינו איתם שיתוף פעולה, הם קיבלו פה תעודת הוראה ונכנסו גם לשיעורי אמנות. עכשיו, כשפרדס נסגר, סולומנס מגיע ללמד אצלנו ואני מקווה שבעקבותיו יגיעו סטודנטים נוספים מהצד הלאומי דתי, שיביאו רוח אחרת. השנה, במסגרת תערוכת הבוגרים, הוצגה תערוכה מאוד חזקה של אלקנה לוי, אחד הסטודנטים מפרדס. יש משהו מוצלח בעיניי: השילוב בין האוכלוסייה הדתית לאוכלוסייה החילונית ולזו הערבית. זו קצת בועה וזו אשליה. המצב מסביב נורא אבל בזה יש משהו כל כך יפה ומעורר תקווה".
סטודנטים ערבים ודתיים לא מחייבים שינוי בתכנים?
“בואי נגיד שעכשיו מרצים שירצו להראות את עבודת הווידיאו שלי, 'קריוקי'" — שבה מצמיד בן נר שתי מדבקות עיניים לפין שלו, מזיז אותו בעזרת אצבעותיו והופך אותו למין פרצוף מזמר — "לא יעשו זאת", הוא צוחק. "עם זאת, החברה הישראלית הכללית גם תתקומם. הגענו לשוויון בין השמאל הרדיקלי לימין הרדיקלי — שניהם נגד חיסונים, נגד שיתערבו להם ובעד צנזורה. המצב הזה מעניין ודי מבלבל״.
כשבן נר נשאל איך מלמדים היום רישום מודל עירום הוא משיב ש"המחשבה שצריך ללמוד מודל עירום לא נכונה לכולם. לא חייבים. הדבר הזה נמצא שם כאופציה ומי שזה מפריע לו — לא ישתתף. יש דרכים אחרות להשלים ידע שכזה. לפעמים אני מכין אותם לכך שאני עומד להראות וידיאו עם עירום ואומר שמי שזה מפריע לו יכול לצאת. כולם נשארים. אני לא מאמין שדימויים מאיימים".
הסרת העבודה של דויד ריב במוזיאון ר"ג לא הוכיחה שדימויים מאיימים?
"כן, אבל זה קצת ריאקציונרי. אני שמח מזה, זה הישג של העבודות של דויד ריב שהוא יכול עדיין לגעת בעצבים חשופים. אבל אני צריך להיות פתוח להקשיב ולקבל, זה הדבר המינימלי שצריך לדרוש בשיח, ולפעמים זה רק אינטרסים של אנשים שרוצים לייצר אירוע. אני נגד צנזורה מכל סוג שהוא אבל כן חושב שיש צורך לתווך לסטודנטים את התכנים. אם אתה מתכוון להציג משהו שיש בו עירום פרובוקטיבי, אתה קודם כל צריך להזהיר לפני, ודבר שני, אתה צריך להצדיק את זה: למה זה חשוב שהם יראו את זה. אנחנו לומדים הרבה מהדור הזה לא פחות משאנחנו מלמדים אותם".
למשל?
"הצורך בתיווך. פעם היו באים סטודנטים, טראח, היית מראה להם חומרים. היום אתה צריך לנמק ולהסביר למה זה כל כך חשוב. תיווך זה גם להתווכח על הדברים האלה בכיתה, להעלות אותם כנושאים, כי זה נורא מעניין. תחשבי שאנחנו איכשהו גדלנו על מודרניזם שאומר כמה שיותר חדש וכמה שיותר פרובוקטיבי זה יותר טוב. פתאום, אתה צריך להסביר את כל אותן הנחות שהיו ברורות לך ולחשוב מחדש על דברים. גם בשביל עצמך".
אני מניחה ששאלת התיווך קשורה גם למחשבה מחדש על גבולות בין מורים לסטודנטים וסיפורים לא פשוטים שצצו בשנים האחרונות בכל האקדמיות, כולל המדרשה.
"זו תקופה שטוב שהיא נגמרה. יש דברים שלא יכולים לקרות יותר, יש באמת מהפכה מבורכת, וכשקורית מהפכה, הגיליוטינה עובדת ולא מבחינה בין האפורים — זה או שחור או לבן.
“הצדקנות הופכת אותנו לשחורים ולבנים אבל כל בני האדם הם אפורים במידה מסוימת, ועם זאת, אני מנהל מקום שאנשים צריכים להרגיש בו בטוחים. המהפכה היא הכרחית וחשובה, ואם אנחנו מדברים על בועז ארד (שהתאבד לאחר שנטען כי קיים יחסים אסורים עם תלמידה שלו בבית הספר תלמה ילין — ד”ג), כי קשה שלא לדבר על הפיל שבחדר, הוא היה חברי הטוב ביותר, אהוב ליבי. אני לא יודע איך לפשר בין הדברים ולסדר אותם, אני הכרתי אדם שהיה מוכן לעשות הרבה בשביל אנשים אחרים".
איך הופכים מקום לבטוח יותר?
"אחד הדברים הכואבים, אבל גם החשובים, שמהפכה כזו עושה זה שהיא גורמת לאנשים לפחד ולחשוב פעמיים. אין כמו חרדה מעונש. אבל אנחנו צריכים ללמוד לטפל בדברים כאלה מהר ובאופן כזה שזה חייב לצאת מהידיים שלנו ולעבור להנהלת המכללה".
"לא אגיד לתלמידים מה טוב ומה רע"
לדעת בן נר, “הבעיה הגדולה ביותר היום בבתי ספר לאמנות היא להתמודד עם גיוון הרבה יותר גדול של סוגי תרבויות שמתערבבים זה בזה. הסטודנטים היום, בניגוד אלינו, בגלל האינטרנט והגישה לכל מקום, מגיעים לכאן בלי היכרות עם האמנות המקומית, ובלי שתהיה להם היררכיה בין דברים שונים שהם רואים״.
אז אתם מלמדים אותם מה טוב ומה לא?
"אני רוצה להאמין שאנחנו מלמדים אותם לחשוב. בסופו של דבר אתה צריך ללמד אנשים לחשוב את המחשבות שלהם. מה אתה יכול ללמד? סקרנות ורצון ללמוד ורצון לחשוב ויכולת לחשוב לעצמך. אתה לא תבוא ותגיד זה טוב וזה רע״.
בן נר מחכה בקוצר רוח לסיום כהונתו. אחד הדברים המאיימים ביותר על אמן בתפקיד ניהולי הוא שזה בא על חשבון חיי האמנות. אבל בן נר גילה, להפתעתו, שקצב עבודתו כדקאן ומה שנדרש ממנו במסגרת התפקיד לא השפיעו על התנהלותו האמנותית. לא מזמן סיים עבודה חדשה לתערוכת הרטרוספקטיבה שלו במוזיאון תל אביב, שתיפתח בעוד כחצי שנה, וגילה שהקצב נשאר אותו קצב. ״אני זוחל גם כשאני חופשי וגם כשאני כלוא. אני חילזון בכל מצב״.
בתערוכה המקיפה, שאוצר דורון רבינא, יוצגו שלוש עבודות וידיאו חדשות, ובהן זו שסיים לא מזמן, שעוסקת בתפקידו כדקאן, בפעולות לא חוקיות שהוא מבצע במרחב העירוני ובכמיהתו לעשייה אמנותית. אחת הסצנות, בדומה לחלק מסרטיו הקודמים, צילם ללא אישור מראש. זו ישיבת זום של הנהלת בית ברל שנוגעת בפער הגדול שבין תפיסת המדרשה כמכשירת מורים לבין תפיסתו של בן נר את המדרשה כמקום שמכשיר אמנים. עתה הוא מחכה מהמשתתפים לאישור.
