הבמאית הדס בן ארויה: "אני לא מתענגת מהישג או בוכה מכישלון"
הבמאית הדס בן ארויה: "אני לא מתענגת מהישג או בוכה מכישלון"
הבמאית הדס בן ארויה מציגה עכשיו את הסדרה "קורדרוי" ומתכוננת לסרטה החדש בברלין. היא למדה מאינגמר ברגמן איך לעבוד קשה ומנשים קוריאניות איך לשתות קפה. לא אכפת לה לשקר כדי להעצים חוויות ובעולם מקביל כבר הייתה סוכנת מוסד - בתנאי שלא יתקתקו לידה
הדס בן ארויה
גיל: 35 • מקום מגורים: תל אביב
• מצב משפחתי: רווקה
• במאית, תסריטאית ושחקנית. ״קורדרוי״ שיצרה ומשודרת כעת ב־HOT זכתה בפסטיבל קאן לסדרות בפרס למשחק. סרטיה ״אנשים שהם לא אני״ ו״מישהו יאהב מישהו״ זכו בפרסים בינלאומיים רבים. זוכת פרס אופיר על משחקה ב”קצפת ודובדבנים”
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית בפרה־פרודקשן לסרט החדש שלי, אז אני עם טלוויזיה, סרטים, מחשבים, אייפד, קינדל וכל דבר שיכול לתת לי השראה".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בבית. קראתי איפשהו שהסוד של הקוריאניות לעור יפה זה לשתות שתי כוסות מים ממש גדולות לפני הקפה. אז אני שותה שתי כוסות מים ואז קפה ממכונת הקפה בביתי".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם אינגמר ברגמן. גם כי אני מאוד אוהבת אותו וגם כי עוד לפני שהתחלתי ללמוד קולנוע, קראתי שהוא ביים יותר מ־60 סרטים ו־170 הצגות וזה הימם אותי. הבנתי שבמאי רציני צריך לעשות לפחות 60 סרטים בחייו וזה הכניס אותי ללחץ אבל גם שינה את הכיוון מחשבה שלי: אני לא מתענגת על שום הישג ולא בוכה על כישלון. המשמעות עוברת מהסרט הספציפי אל העשייה. ברגמן לימד אותי את זה והייתי רוצה להגיד לו על כך תודה".
על מה את עובדת עכשיו?
"סיימתי עכשיו את הסדרה 'קורדרוי' ב־HOT ואני עסוקה בפרויקט הבא שהוא הסרט שקורה בגרמניה ויצולם בסוף אוגוסט בקרוב בברלין. זה מין סיפור אהבה וסרט ראשון שלי שכולו באנגלית ואני מתרגשת כי אני מנסה להרחיב את גבולותיי במובן הפיזי ובשאר המובנים. ליהקתי בחורה ישראלית מדהימה שהיא לא שחקנית אבל היא קסם ושאר הקאסט לא מפה".
מה השריטה שלך?
"אני מיזופונית. המשמעות המילולית של מיזופוניה היא שנאת צלילים. זו הפרעה מאובחנת, לא המצאתי, פשוט זה לא במודעות ולקח לי המון זמן להבין את זה וברגע שהבנתי זה הקל עלי בטירוף. זו הפרעה שמאופיינת ברגשות עזים כמו כעס, עצב, וגועל ובשינויים פיזיולוגיים כמו עלייה בקצב הלב והזעה, כתוצאה משמיעת צלילים אנושיים נפוצים. לרוב המיזופונים קשה עם בליעה, לעיסה וכל מה שקשור בפה. לי יש קושי עם תקתוקים — הם מוציאים אותי מדעתי בצורה לא פרופורציונלית. אם תתקתקי לידי עם עט, או עם ציפורניים על השולחן, אני ארגיש מצוקה חזקה, זה מכניס אותי ממש לחרדה וכעס כאילו מישהו עושה משהו נגדי. כשאני ישנה אצל הוריי אני מוציאה מכל השעונים את הבטריות, אחרת לא אוכל להירגע. באופן אירוני האתגר הכי גדול שלי בבימוי הוא הרעשים על הסט, לא הבימוי עצמו".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"מאמא שלי שכתבה לי 'אל תנסי להיות אהובה על כולם. בכל צומת בחיים יש אנשים בעלי ראיית עולם שונה משלך. עלייך להכיר בזאת ולהתחשל, אם ברצונך להישאר שפויה. היצמדי למי (גם אם אלו מעטים) שבאמת אוהבים אותך ללא תנאים'".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"זה היום היחיד שאני יכולה להתחיל לשתות בו אלכוהול בצהריים בלי רגשות אשם, וזה מה שאני עושה: נפגשת עם חברים בפארק, שותה אפרול שפריץ או יין ואחר כך הולכת לעשות שנ"צ".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני מאוד לא שקרנית, אבל אני כן משקרת כשהאמת היא לא רלבנטית והיתרון הוא בחוויה. יוצא לי המון לטייל בחו"ל ובפסטיבלים ומצאתי את עצמי באיזה בר קטן בתוך אולם באולינג ואיש מבוגר שאל אותי על חיי. אז המצאתי שהתייתמתי בגיל 3 ויש לי עין מזכוכית והקמתי מפעל. סיפור שהתמסרתי אליו, כי אם הייתי מספרת את האמת, זה היה ערב שלא הייתי זוכרת — ועכשיו זה ערב שלא יישכח".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"סקסיות נובעת מתוך היכרות ומתוך סך התכונות. אני לא מהאנשים שהעריצו את הבק סטריט בויז בילדותם. אני יכולה להעריך יופי אבל זה לא יגרום לי לאיזושהי משיכה".
למי את מתגעגעת?
"לחתולה שלי מאו שנפטרה לפני כמה חודשים והייתה איתי 10 שנים ואפילו הקדשתי לה את פרק 8 האהוב עליי ב'קורדרוי".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"כרגע בפריז אבל אני לא רואה מגורים כדבר קבוע".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"על ספורט. כרגע זה מאמן אישי, יש לי מינוי לקיר טיפוס ומינוי לקאנטרי. זה מעניק תחושה של הוצאה טובה, גורם לי להרגיש טוב יותר. שווה כל שקל".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“אני אדם אימפולסיבי ואני אוהבת את זה כי זה מוביל אותי בחיים לדברים טובים, אבל הייתי רוצה להיות קצת פחות מונעת על ידי רגש. הרבה פעמים כשדברים רעים קורים אני מרגישה שזה נגדי ואני מפתחת כעס, אז הייתי רוצה לא להרגיש את הכעס הזה כי כעס רק מוליד עוד כעס, זה כמו גלגל שלג. וגם הייתי רוצה להיות גבוהה ב־20 ס"מ".
על מה יש לך רגשות אשם?
"אני לא אדם שמונע מאשמה כמעט בכלל, אבל אני כן יכולה להגיד שאני מרגישה אשמה קצת על זה שאני ישנה המון, אני מאוד אוהבת לישון, ואני מרגישה שאם הייתי קמה יותר מוקדם הייתי מספיקה פי שניים בתפוקה".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"שאת הסרט הראשון שלי 'אנשים שהם לא אני' עשיתי בגיל 25. אני רואה סרט קצת כמו סטארט־אפ כי אתה גם צריך להאמין במשהו שלא קיים מספיק חזק, גם לגייס אנשים שיירתמו איתך לדבר הלא קיים הזה, וגם להשקיע כסף בעצמך ולגייס כספים אחרים ולתת את כל מה שיש לך. באמת נתתי את כל מה שהיה לי, כולל את גופי העירום וכל החסכונות שלי וזה אמיץ בטירוף, אני לא חושבת שהבנתי עד כמה. הסרט הצליח מאוד וזה שינה את מסלול חיי לחלוטין".
מה מפחיד אותך?
"כל מה שקשור למשפחה שלי. שחס וחלילה יקרה להם משהו. אני כותבת על הכל אבל לעולם לא אכתוב משהו על המשפחה שלי, זה הדבר שאני הכי מגינה עליו. זה הדבר הקדוש שלא נוגעים בו".
מה עושה אותך מאושרת?
"לצערי, אלכוהול".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"מידן ארמה. הכרנו בלימודים, הפכנו לזוג, נפרדנו, והוא הפך להיות האדם הקרוב ביותר אלי בחיים, ואנחנו שותפים ליצירה. הוא צילם כל מה שאי פעם עשיתי ויצלם את כל מה שאי פעם אעשה. אנחנו מתפתחים יצירתית יחד. יש משהו נעים להגיע לסט או לפסטיבל יחד עם הבית שלי. הוא הבית שלי בכל מקום".
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
"נוח באומבך, מארן אדה, אולריך זיידל, ז'אן לוק גודאר, אינגמר ברגמן, לאו קראקס ורונית אלקבץ".
אם לא היית תסריטאית ובמאית מה היית עושה?
"הייתי חד־משמעית במוסד. ראיתי איזה דוקו על המוסד והרגשתי שכל היכולות שיש לי כאדם יכולות להתבטא שם, אז שלחתי קורות חיים וגם חזרו אליי, אבל זה לא התפתח לצערי. אבל זה חלום שווה ערך לבימוי עבורי".
