אנרגיה חלופית: המלצות לסופ"ש
אנרגיה חלופית: המלצות לסופ"ש
להכיר את "אנטיגונה" מחדש; להתפעל מסרט דוקו על משפחה בגרמניה; להתמכר לסדרה עם בלש יוצא דופן; לגלות סטודנטים מעוררי השראה; ולהפיג את המתח עם קוקטייל איטלקי
הצגה: להכיר "אנטיגונה" אקטואלית ומעוררת מחשבה
בתיאטרון בית ליסין עולה בימים אלה "אנטיגונה" של ז'אן אנוי בהפקה מצוינת, רלוונטית ומעוררת מחשבה, העוסקת במאבק בין סמכות שלטונית ופוליטית למוסר ואנושיות, במתח בין עקרונות עיקשים להיגיון, באומץ לב ובהפקרת גופות — סוגיות רגישות ואקטואליות בימים אלו. ההצגה הועלתה לראשונה בפריז ב־1944 תחת השלטון הנאצי, היא מתכתבת עם הגרסה המקורית של סופוקלס ועוסקת בקונפליקט בין אנטיגונה לבין דודה, המלך קראון. על הנוסח העברי אחראי רועי חן ועל הבימוי יאיר שרמן. "אתה שייך למדינה, המדינה לא שייכת לך", אומר היימון לקראון ורחש צפוי נשמע בקהל.
על הבמה משחקת קבוצה משובחת, אולם ליבה של ההצגה הוא המפגש הטעון בין אנטיגונה לקראון. ליהי קורנובסקי נפלאה בתפקיד הצעירה המרדנית, אנטיגונה שלה נערית, נחושה, רגישה, מעט מוטרפת ומאוד משכנעת. מולה ניצב השליט הפוליטיקאי אותו מגלם ששון גבאי, שחקן חד־פעמי ומופלא, מלא חוכמה ועומק, שמעניק לקראון את הרכות והסמכותיות הנדרשות. טרגדיה קלאסית/מודרנית במיטבה. (מאיה נחום שחל)
דוקו: להתפעל מ"האחו הקטן"
חוץ מעבודותיו כאיש חינוך ואקדמיה, אבנר פיינגלרנט, איש הנגב המערבי שהקים את בית הספר לקולנוע במכללת ספיר, ייסד את פסטיבל קולנוע דרום וכיום עומד בראש הפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים, הוא דוקומנטריסט שסרטיו משלבים מצפון עם פיוט. סרטו החדש, "האחו הקטן", זכה בפרס הראשון בפסטיבל דוקאביב ומאז הוא ממלא עד אפס מקום את הקרנותיו השבועיות בסינמטק תל־אביב. "האחו הקטן" צולם במשך חמש שנים בגרמניה ומתעד חווה, בה בית ובו שלוש נשים - סבתא, בתה ונכדתה. סודות הסרט נפרשים לאט, מי שלא יקרא את התקציר יתענג על פיצוח התעלומות של דמותן ושריטותיהן של הגיבורות.
בזמן שפיינגלרנט מתעד את חילופי העונות ההיסטוריה הנחשפת עומדת בקונטרסט מחריד ליופיו של הטבע: הבית הזה היה שייך בעבר לשר החוץ הראשון של היטלר, ובשדה ממול הוקם מחנה ריכוז. הסבתא, שהייתה ילדה אז, זוכרת את אמה נותנת ליהודים אוכל ולמרות שהעבר רודף אותה היא לא מסוגלת לוותר על הבית ועל המורשת שלו. בתה מעדיפה לברוח משם, מה שמעורר ריבים בין השתיים. יש סרטים העוסקים בהנצחת זיכרון השואה, "האחו הקטן" — עם יופיו המצמרר — שואל האם בכלל אפשר לשכוח את השואה או להדחיק אותה. אבל מתברר שגם אם בני האדם שוכחים, האדמה זוכרת. (יאיר רוה)
עיצוב: לגלות סטודנטים מעוררי השראה
שתי תערוכות בוגרים לבקר בהן בימים מתוחים אלה, להשתחרר ולספוג יצירתיות והשראה. רבים מהסטודנטים מגיבים למלחמה ולמציאות החברתית־פוליטית בארץ, אחרים עוסקים באחריות סביבתית, זהות וקדמה טכנולוגית. בקמפוס שנקר ברמת־גן מוצגת עד מחר תערוכת בוגרי מחלקת אופנה ועיצוב. בין העיצובים הבולטים בה: שרה הלפרן, שחתונתה נדחתה עם פרוץ המלחמה ובן זוגה נלחם בעזה, יצרה פרויקט מיליטריסטי ביקורתי עם אביזרים כמו תיק בצורת רימון וקבקבים מקליעי רובה; רון שחר, שהכינה סקיצות כשהייתה במילואים, יצרה פרויקט מקורי ובו היא בוחנת טכניקות של אוריגמי וחיתוכי נייר; ותמר אלבז מפליאה ליצור בעור ובצמר פריטים פיסוליים ואביזרים סוריאליסטיים מתוך ניסיון לשחרר את הגוף מגבולותיו.
בבצלאל נפתחת היום תערוכת הבוגרים בקמפוס החדש בירושלים. בין המציגים: לאה לוי, השואבת השראה מצמחים טורפים תוך שימוש בסריגה ידנית ובמכונה ובהדפסת תלת־ממד; מיכאל ברסאנו, שמתמודדת עם המציאות המפחידה באמצעות יצירת מעילי גברים אובר סייז שהלובש אותם כמו נבלע בתוכם ונעלם; ואילו טל ג'ני מיקלר עיצבה פרויקט יפה, שבו היא בוחנת את הבגד המאפשר מרחב מינימלי לגוף. (עילית מינמר)
5 צפייה בגלריה
בגדים שעיצבו לאה לוי (מימין), סריגה והדפסה בתלת־ממד, ותמר אלבז (משמאל), פיסול בעור ובצמר
(צילומים: גיא רשקו , עדו לביא)
טלוויזיה: לפצח פשעים עם בלש מיוחד
אם, כמוני, צרכתם בחודשים האחרונים את 125 הפרקים של "מונק", ששודרו מחדש בנטפליקס, וסיפקו אספקיזם ראוי לשמו, ואתם סובלים ממחסור בבלש חכם חנוט בחליפה עם כל מיני מוזרויות, אז יש בדיסני פלוס בדיוק הפתרון בשבילכם - "ויל טרנט".
הסדרה, על שם הבלש שבמרכזה, חזרה בעונה שנייה, והיא ממשיכה לעקוב אחר היחידה של בלשי משטרת ג'ורג'יה באופן ייחודי ומעמיק. ויל (רמון רודריגז) המבריק ששם לב לכל פרט בחקירה, קצת מתקשה עם קודים חברתיים, הוא דיסלקטי, גדל כילד אומנה וחווה אז התעללויות קשות ביותר. בשל כך, וגם כי הוא איש יסודי ומוסרי, הוא לא מנסה לרצות אף אחד, לא את השוטרים שסביבו וודאי שלא את הפושעים שהוא חוקר. גם שאר הדמויות בסדרה כתובות לעומק. זה קשור לכך שהסדרה מבוססת על רבי המכר של קארין סלוטר, שבנתה עולם מורכב ויריעה רחבה להתפתחות (והיא גם אחת היוצרות של הסדרה), וגם כי צוות השחקנים פשוט נהדר. "ויל טרנט" היא לא סדרה פורצת דרך אבל היא מהנה ממש ועשויה היטב. (רותה קופפר)
אלכוהול: להפיג את המתח עם קוקטייל בליני
את הזמן המתארך בציפייה למתקפה האיראנית/חיזבאללית, בתקווה כמובן שלא יגיעו, אפשר להעביר גם עם קצת אסקפיזם. האפרסקים כרגע בשיא עונתם ולכן כדאי להכין איתם קוקטייל בליני. הקוקטייל המהולל הזה הומצא ב־1934 על ידי ג'וזפה צ'יפריאני, בעליו של ה"הארי'ז באר" האגדי בוונציה, ונקרא כך כי צבעו הוורוד הזכיר לצ'יפריאני את צבעי בגדי הקדושים בציוריו של האמן בן המאה ה־15, בן העיר, ג'ובאני בליני. הוא כולל מעט מאד מרכיבים שהחשוב בהם הוא האפרסקים.
רותם אורן, מנהל המחקר והפיתוח של קבוצת ברי הקוקטיילים הוותיקה והנהדרת אימפריאל, מציע לרסק 600 גרם אפרסקים (שיספיקו ל־10 מנות משקה לפחות) עם 100 גרם סוכר ומיץ מלימון שלם. להעביר את המחית דרך מסננת צפופה בעזרת לקקן, ואז לשים שתי כפות ממנה בכוס שמפניה. למלא עד מחצית הכוס ביין פרוסקו לבן מבעבע (קאווה, או כל יין מבעבע לבן יבש אחר), שאפשר לקנות יותר בזול מאפרסקים בימינו. אם כמה כוסות כאלה לא ירגיעו אתכם קצת, אולי בכל זאת כדאי לשקול דרכון זר. איטלקי? גם שם לא קל, אבל אין טילי שיהאב 3. (חיליק גורפינקל)
