מוזיאון ישראל מציין מאה שנה לתנועה הסוריאליסטית
מוזיאון ישראל מציין מאה שנה לתנועה הסוריאליסטית
סלבדור דאלי, חואן מירו ורנה מגריט, אבל גם אמנים אפריקאים ומקומיים מוצגים בתערוכה מונומנטלית במוזיאון ישראל שמציינת מאה שנים לתנועה הסוריאליסטית. במקום לצלול לעבר, נכנסים המבקרים לעולם של חלום וסיוט וזוכים בפרשנות עכשווית ובועטת
כשדונלד טראמפ התרברב שהוא יכול לעמוד בשדרה החמישית, לירות באקדח במישהו ועדיין לא לאבד את מצביעיו, הוא מבלי משים חזר על הצהרתו של אנדרה ברטון, מנהיג התנועה הסוריאליסטית: “המעשה הסוריאליסטי הפשוט ביותר הוא לרוץ ברחוב, אקדח ביד, ולירות אל תוך ההמון". ואכן, הסוריאליזם, התנועה האמנותית בספרות, ציור וקולנוע שקמה באירופה לפני 100 שנה, היתה תופעה ייחודית ופרובוקטיבית שטלטלה את ראשית המאה ה־20 והכניסה את ההזיה לאמנות. ב”חלומות צלולים”, התערוכה הענקית החדשה במוזיאון ישראל שמוקדשת לתנועה, מוצגות מאות עבודות ובהן יצירות סוריאליסטיות קלאסיות של טובי האמנים כמו רנה מגריט, סלבדור דאלי, חואן מירו, דורותיאה טאנינג ופול דלוו.
התערוכה מציינת 100 שנה למניפסט הסוריאליסטי שפורסם ב־1924, אבל האוצרת עדינה קמיאן מציעה בעצם פרשנות עכשווית ומרעננת יותר. היא כוללת לצד העבודות הבינלאומיות (חלקן מהארכיון העצום שתרם אספן הסוריאליזם ארטורו שוורץ) גם מבחר מפתיע של יצירות אמנות עכשוויות ישראליות, ובתוך אלו משולבים גם עתיקות וכתבים מימי הביניים ומהמזרח הרחוק, תחריטים המתארים את חלום יעקב, ואפילו משענות אפריקאיות שעליהן הניחו הישנים את ראשם. זו תערוכה אנציקלופדית ממש שמבקשת, בעקבות הכתבים, המניפסטים, והיצירות הסוריאליסטיות המקוריות, לחקור בתקופת המשבר הנוכחית את רוח הרפאים של הסוריאליסטים, שהעדיפו את החלומות ואת עולמות התת־מודע על פני המציאות האלימה שבה פעלו.
לפני 100 שנה היה הסוריאליזם, שנולד בפריז (פירוש השם בצרפתית: מעל למציאות), תופעה אמנותית שנוצרה בעקבות משבר אנושי עמוק — מלחמת העולם הראשונה. הסוריאליזם צמח מקבוצת אמנים אנרכיסטים שכינו את עצמם בשם חסר הפשר “דאדא” ובעטו בכל מה שהיה שייך לעולם הישן. מפרץ הזעם הראשוני של הדאדא הגיחו האמנים הסוריאליסטים שביקשו, בעקבות “פשר החלומות” של תורת פרויד, לצלול או לטפס אל מציאות אחרת, ולחזור משם עם אסתטיקה ודימויים מפתיעים, פיוטיים ומלאי דמיון, שהיו בלתי ידועים בתקופתם.
יכולת ההמצאה של הסוריאליסטים משתקפת ב”חלומות צלולים” גם דרך האדריכלות הייחודית של התערוכה, פרי המצאתה של המעצבת שירלי יהלומי: המבקרים נכנסים, ממש כמו בחלומות (או בסיוטים), אל מסדרון מהבהב, שממנו מסתעפים חדרים־חדרים נסתרים לעין בצדדיו, שבכל אחד מהם אספקט אחר של האמנות הסוריאליסטית. המבנה הייחודי מאפשר לתערוכה – אף שהיא עמוסה מאוד ביצירות אמנות, עתיקות, ספרים וחפצים משונים – לשמור על מתח תוך התקדמות מחדר לחדר עד לאולם הסופי.
עוד לפני הכניסה לחדרי התערוכה מוצגת עבודת הווידיאו “מסקרה” של שרון בלבן שנוצרה השנה, שכמו מזמינה לעצום עיניים ולעבור אל החלום. בלבן יצרה אובייקט מסתורי המורכב מריסים מלאכותיים מאורכים וצבועים שנראה עכבישי או מכונף, מרחף בעולם זוהר וחסר אופק. בהמשך, באחד החדרים הצדדיים, הציב יהושע בורקובסקי סדרה של “אבני חלימה”: מינרלים שכשהם נשברים נראה שבאופן טבעי צוירו עליהם נופים דמיוניים. אבני חלימה כאלה, מאוספו של בורקובסקי, שימשו בזמנים עתיקים אובייקט למדיטציה, וגם בסדרת הציורים שלו עצמו בעקבות האבנים הוא מבקש לטשטש את הגבול בין ריאליזם למופשט, ובין אמנות לטבע.
בעומק המסדרון נמצאות יצירות האמנים הסוריאליסטים המקוריים שעיצבו את הדימויים האיקוניים ביותר: השעון הנוזל של סלבדור דאלי ב”מסה סוריאליסטית” מ־1934, צורות האמבה החושניות של איב טאנגי או השלדים הממתינים בחדר המהודר של פול דלוו המתייחסים למלחמת העולם השנייה. בזמנו נחשבו הדימויים הללו למטרידים במיוחד בשל הקונוטציות הפאליות והארוטיות הברורות שלהם. כעת מציעה התערוכה באומץ פרשנות חדשה ובלתי מתנצלת. כך למשל “יומן חלומות 2016‑2019”, סרט האנימציה התלת־ממדי של ג’ק רפמן הקנדי שכולל גם תכנים למבוגרים בלבד. זה מסע דימויים מסחרר, הזוי, מסויט ומצחיק כאחד. ולמי שזה לא מתאים, עדין הרבה יותר הוא "החדר החולם”, חדר פלאות חשוך שיצרה דינה גולדשטיין, המדמה חדר ילדים, קסום עם רהיטי עץ נוסטלגיים, ובו מגזרות של איורי חיות ודמויות ויקטוריאניות. כולם נעים באופן מכני לצלילי שיר ערש.
בקצה המסדרון נפתח האולם הרחב ביותר בתערוכה, שבו מוצגים ציורים ופסלים של חלומות, חולמים וחולמות, כמו הדיוקן העצמי המרחף בשינה, ברישום של סמאח שחאדה והנער הישן בחדר הרפאים, בווידיאו של תום פניני. אבל למרות האופי האסקפיסטי לכאורה המוצהר של התערוכה, יש בה גם עבודות שמבקשות לגעת דרך דימוי חלימה ותת־מודע גם בפוליטיקה, גזענות וחברה — בדיוק כמו שהתנועה הסוריאליסטית המקורית ניסתה להשפיע בזמנו על הפוליטיקה הצרפתית.
בסדרת העבודות המרשימה של ינקה שוניברי הבריטי־ניגרי, הוא יוצר מחדש את התחריט הידוע של גויה "תרדמת התבונה מולידה מפלצות" שהסוריאליסטים העריצו, אבל ממקם במרכז גברים מיבשות שונות, בהם אסייתים ושחורים, כביטוי נגד הקולוניאליזם המערבי הלבן. ואולי הקולעת ביותר היא עבודתה של יעל ברתנא, שכדרכה ממזגת את החלום האישי עם החלום הפוליטי: זו כתובת ניאון זוהרת בלבן ובה תרגום לאנגלית של המשפט המפורסם של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל "אם תרצו אין זו אגדה": If you will it — it is no dream.
