"כל עוד אני יוצר משהו בעל ערך אני לא רק גוף מקולקל"
"כל עוד אני יוצר משהו בעל ערך אני לא רק גוף מקולקל"
הסופר והתסריטאי חניף קוריישי, מחבר רב־המכר "הבודהה מהפרברים" וסרט הפולחן "מכבסה יפהפייה שלי", נהפך למשותק בכל גופו ברגע אחד. כשהוא ישוב על כיסא גלגלים מול קהל מעריץ בלונדון ולקראת הוצאת ספר זיכרונות חדש, הוא דיבר על העיסוק הנרחב באחוריו מצד שורה של מטפלים, על היחס החדש שהוא מקבל כנכה וגם על הסיכוי הקלוש לחזור ולעשות סקס יום אחד
"אני לא גיבור", אמר הסופר והתסריטאי הבריטי חניף קוריישי לקהל שחשב אחרת, קם על רגליו והריע לו כמו לגיבור במסגרת הופעה נדירה ב"פסטיבל הספרותי של לונדון". "אני סתם בן אדם שקרה לו משהו אקראי ושרירותי מטופש ונורא, כי הכל בחיים אקראי ושרירותי ממילא, והוא מנסה להתמודד עם זה כמיטב יכולתו המוגבלת".
המשהו האקראי והשרירותי והמטופש והנורא שקרה למחברם של רומנים נפלאים כמו "בודהה מהפרברים", יוצר הסרטים "מכבסה יפהפייה שלי", שבו התגלה דניאל דיי לואיס, "סמי ורוזי עושים את זה", "לונדון הורגת אותי" ואחרים, ושתיעד את נעוריו התוססים (לצד דיוויד בואי בין היתר) בשנות ה־70 בלונדון, כבן תערובת למהגר פקיסטני ולאם בריטית - קרה ברומא לפני שנתיים בדיוק.
קוריישי, שהיה אז בן 68, ישב בסלון דירתה של איזבלה בת זוגו וצפה במשחק כדורגל בלפטופ שלו, כשלפתע חש ברע, איבד את ההכרה ומצא את עצמו בתוך שלולית דם, לא מסוגל להזיז שום איבר בגופו. הוא חשב שזה הסוף, "ושזה סוף ממש עלוב ואידיוטי", אבל אחרי שנה שלמה בבתי חולים באיטליה ובבריטניה התברר שהוא ימשיך לחיות, אך משותק לחלוטין מהצוואר ומטה.
יכולת הדיבור שלו לא נפגמה כלל, ומכיסא הגלגלים שלו הוא ריגש עד דמעות את הקהל המגוון אתנית, מגדרית וגילית, בקווין אליזבת הול (אווירת פסטיבל לא מכופתרת, הרבה ג'ינס וז'קטים מקורדרוי), ובעיקר הצחיק כמו סטנדאפיסט מיומן, עם חצי חיוך קבוע. "הרופאים לא יודעים להסביר לי מה בדיוק קרה", אמר קוריישי, "רק שהיתה תאונה. הם גם לא יודעים לומר אם ייתכן שינוי לטובה במצבי, ואני כבר לא שואל. משהו בי מפנטז על נס כזה, אבל רוב הזמן אני יודע שזה לא יקרה, שאין דרך חזרה, ואני מנסה ללמוד, להכיר ולהתיידד עם עצמי החדש. פקיסטני, כותב, עם 100 אחוז נכות".
קוריישי לא יכול להשתמש בידיו, ובכל זאת פרסם ספר חדש, ממואר עז ונועז כהרגלו, שנקרא "מרוסק" (Shattered). "לספר הבא שלי יקראו 'עדיין מרוסק'", הכריז, "ויהיה גם סרט".
קוריישי הכתיב טקסטים בזרם התודעה לבני משפחה — יש לו שלושה בנים משתי נשים שונות, ועם שלושתם הוא מדווח שעשה בעברו הפרוע "לילות של קוקאין" — ולמטפלים שלו, "רובם עובדים זרים ומהגרים, כמו אבא שלי בשעתו". אלה הקלידו אותם בטלפונים שלהם, ואחרי שקטעי היומנים האלה פורסמו בהמשכים באתר הבלוגים Substack וזכו להצלחה, הוא כינס אותם ואחרים לספר, עם הרבה עזרה מאוהביו. "זה הספר הכי קל שכתבתי בחיים, וגם הכי קשה. קל כי לא הייתי צריך להמציא שום דבר, וקשה בגלל הנסיבות. אבל לא כתבתי ממואר של אומללות. רחוק מזה. אני עובד בשואו ביזנס בסופו של דבר וצריך לתת לקוראים גוד טיים, כמו תיאורים של הבית שלי בשש בבוקר, כשהמקום נראה כמו תחנת ויקטוריה רכבת בשעת העומס, והמון אנשים בודקים לי את התחת, מנגבים לי את התחת ובכלל מגלים עניין מוגזם בתחת שלי. מתה הפרטיות. נעשיתי זר בתוך הגוף שלי, כאילו התגרשתי ממנו.
"סקס הוא קונספט זר בשבילי עכשיו, ואני שואל את עצמי, על מה היה כל הרעש הגדול? אולי פעם אהיה מסוגל להשתמש בלשון שלי בהקשר מיני, ובכל זאת, נעים להיזכר, ואני לא מקנא באיזבלה, שמצאה את עצמה מקלידה סיפור על מעריצה ששכבתי איתה באמסטרדם בזמן שהחבר שלה צפה בנו. איזבלה היא מלאך והיא מטפלת בי במסירות שלא תיאמן. היא שאלה אותי אם הייתי עושה אותו דבר בשבילה, ועניתי לה שאני לא יודע. אז מלאך אני לא, זה בטוח".
הוא מדבר על התלות המוחלטת שלו באחרים, "שיצחצחו לי שיניים, שייתנו לי לשתות מים עם קשית, שיחפפו לי את השיער, שיגרדו לי בגב, מה לא. אני תלוי בנדיבותם של זרים, ויש בזה משהו מוזר ומפחיד וקשה ויפהפה בעת ובעונה אחת. השתדלתי לכתוב דברים טובים על המטפלים שלי, כי הם הרי יכולים לחנוק אותי בשנתי. להכניס אותי למיטה זה כמו להרים את הטיטאניק, מסכנים. אנשים ברחוב לא יודעים איך להתנהג אליי, אז הם צועקים כאילו אני חירש או מלטפים לי את הראש כאילו שאני כלב. אבל זה בסדר, להיות נכה זו שיטה מצוינת להכיר אנשים חדשים. נכים היו תמיד בלתי נראים מבחינתי. עכשיו אני רואה אותם, ובכלל, רואה ולומד על אנשים יותר ממה שראיתי ולמדתי כל חיי. אני יודע שנעשיתי עול ומטרד לקרובים אליי, אבל יש משהו נפלא בלגלות עד כמה הם אוהבים אותי ומוכנים לעשות דברים למעני. הם מקריאים לי עיתונים ומספרים לי סיפורים גסים לבקשתי".
קוריישי המשיך וסיפר שחברו הטוב סלמן רושדי — שגם הוא עבר פציעה קשה בעקבות ניסיון התנקשות בחייו — "כתב לי כל יום לבית החולים ונתן לי המון כוח ואומץ. הוא אמר לי שהסוד הוא סבלנות, סבלנות ועוד סבלנות. ומי כמוהו יודע על סבלנות. כשהייתי צעיר ובריא כתבתי כדי לא להשתגע, וגם עכשיו, כשאני תפוח אדמה או צב ששוכב על הגב, אני כותב כדי לא להשתגע. כל עוד אני יוצר משהו בעל ערך אני מרגיש שאני לא רק גוף מקולקל, אלא בן אדם נורמלי שיש לו תפקיד ותכלית ומשמעות. זה הקשר שלי עם העולם וזה מה שמחזיק אותי. בסופו של דבר כולנו כל כך תמימים כי אין לנו מושג מה צופן לנו העתיד. כולנו פגיעים, ולכתוב זה להיות פגיע במיוחד".
קוריישי סיפר כי הוא מוצא עצמו תלוי בחסדי הרפואה הציבורית "המתפרקת", כהגדרתו, בבריטניה (אוהדיו של קוריישי אף התבקשו להעביר תרומות שיאפשרו לו "להמשיך לתפקד כיוצר". הפרטים בכתובת hanifkureishi.org). הוא קינח בסיפור על "אחת האחיות שחשבה שאני סלמן רושדי, אבל הסברתי לה שאם הייתי עשיר כמוהו הייתי מטופל במגזר הפרטי. בכל מקרה, המטפלים שהמדינה נותנת לי הולכים הביתה בשבע בערב, אז בשבע בערב אני חייב ללכת לישון".
