מקנסלים, נמאסתם: הסדרה "סט זוגי" לועגת בחן להוליווד של עידן Metoo
מקנסלים, נמאסתם: הסדרה "סט זוגי" לועגת בחן להוליווד של עידן Metoo
הסדרה הבריטית המשעשעת "סט זוגי" לועגת בחן להוליווד של עידן Metoo#, אבל ההקבלה הערכית שהיא יוצרת בין שמרנים לליברלים היא בעייתית
הפער בין בריטים לאמריקאים, ובמיוחד בריטים העובדים בתעשיית הטלוויזיה שמגיעים להוליווד, הוא אדיר, ומשמש כר נרחב לסיטואציות מצחיקות. "אפיזודס", הנהדרת, על זוג תסריטאים אנגלים שעוברים לעבוד בהוליווד כדי לעבד את הסדרה המצליחה שלהם לגרסה אמריקאית, עם מאט לה בלאנק (ג'ואי מ"חברים") בתפקיד עצמו, היא דוגמה מעולה לזה. "סט זוגי" ("Chivalry"), דרמה קומית של צ'אנל 4 הבריטי, שעלתה ב־HOT, הולכת עוד צעד ומוכנה לעסוק בהוליווד בעידן Metoo#, שבה יש מתאמות אינטימיות על הסט וכל אמירה לא במקומה עלול לעלות למישהו בקריירה שלו.
הסדרה נכתבה על ידי המועמד לאוסקר סטיב קוגן ("פילומנה") ושרה סולימני ("החמישייה") שגם מככבים בה. קוגן מגלם את קמרון, מפיק סרטים ותיק שסרטו האחרון נחל כישלון. בובי (סולמני) היא במאית סרטים, פמיניסטית. זוכת האמי, ונדה סייקס, המצוינת תמיד, מגלמת את הבכירה מטעם האולפנים, אישה שחורה שקמרון מתעצבן שלה מותר לומר כל מיני דברים פוגעניים ולו כבר אסור. הסדרה מתחילה במפגש של השניים עם מפיק אגדי, בחדר המלון שלו, כך הוא מתעקש, שפותח את הדלת כשהוא לבוש בחלוק אמבטיה פתוח (כן, ברור למי מרמזים). ההתפתחות באותו מעמד מובילה את קמרון ובובי לעבוד זה עם זה, ולנסות ולהתגבר על הפערים ביניהם — הפער הגילאי והמגדרי. בובי, שלובשת טי שירט שכתוב עליה "נשים התאחדו", מזכירה לקמרון את כל הדברים הפסולים שהוא עושה (יוצא עם מישהי שעובדת בשבילו, לדוגמה), והוא נרתע מנטייתה לפסול דברים ואנשים ולחסל אותם. היא שונה ממנו אבל לא בדיוק נרתעת מפניו. עד מהרה ניכר שאפילו יש ביניהם כימיה, ולפעמים נדמה שהם יותר דומים משונים.
כך, למשל, כאשר הגבר, שמצטלם בעירום במקום השחקן האמיתי על הסט, יש פונקציה כזאת, מתמהמה בלהיכנס למיטה, ונעזר בשיחות ארוכות עם מתאמת האינטימיות על הסט, גם בובי מאבדת סבלנות. "אני פשוט ממש רוצה לכבד את האישה לצידי", מסביר הבחור, שבסופו של דבר רק חלקי גופו יופיעו על המסך. "אבל אתה אמור לגלם נאצי בצרפת הכבושה והיא צרפתייה, והם כידוע לא היו רגישים כל כך כלפי אחרים", מסבירה לו הבמאית בשיניים חשוקות. הוא לא כל כך משתכנע. קשה לו. לא עוזר שגם שהשחקנית שהוא אמור לעשות את הסצנה איתה מבקשת בקוצר רוח שפשוט יעשה מה שמבקשים.
לא אומר שאין בזה משהו משעשע. המשחק מצוין. הכתיבה טובה. לא רק העמדה הליברלית מושמת ללעג, גם קמרון, המיושן, חוטף ביקורת, על זה שהוא מנסה להתחיל עם שתי צעירות בבריכה ולהציע להן לבוא איתו לקריביים. אבל בשורה התחתונה, למרות המודל המושך של פערי תרבות, מגדר וגיל, מקבלים משהו די שמרני, שצוחק על כל הפוליטיקלי קורקט, ומגחיך את שניהם באופן סימטרי. בעוד עמדה אחת, כך למדנו ממקרה הארווי ויינסטיין לפחות, שולחת בן אדם לכלא לשנים רבות, ועמדה אחרת מנסה לתקן את העוול שיצרו הוא וחבריו במשך שנים. אבל הנה שוב, גם אותי יאשימו בחוסר חוש הומור, והרי מדובר בקומדיה, ויאללה תקלילי, ופשוט תעשי מה שמבקשים.
