אם הפסלים יכלו לשיר: מופע חדש של רונה קינן
אם הפסלים יכלו לשיר: מופע חדש של רונה קינן
הזמרת מעלה מופע חד פעמי בהשראת הפסלים שיצר אביה עמוס קינן. “היתה לו בפיסול פנטזיה לעולם קדום”
בימים אלה מוצגת במוזיאון ארצות המקרא בירושלים התערוכה הקבוצתית "חפירות: אמנות מזמן עכשיו" שבמרכזה עיסוק בארכיאולוגיה. מוצגות בה 90 עבודות אמנות מוכרות לצד יצירות מוזמנות וחדשות, שמתחברות לתערוכת הקבע של המוזיאון, דבר המאפשר שיח בין תקופתי ובין דורי באמנות הישראלית. בין האמנים המשתתפים אורי גרשוני, סיגלית לנדאו ורות פתיר".
בתערוכה מוצגים גם הפסלים של האמן והסופר עמוס קינן, בהם "שור נוגח" ו"אריה מכונף". לרגל התערוכה תתארח מחר ב־20:30 בתו המוזיקאית והזמרת רונה קינן במופע סולו חד פעמי "הקול שקורא לי", מסע שורשים מוזיקלי טקסטואלי, עם קלאסיקות מכל הזמנים, בהן "אני מאמין" ("שחקי שחקי") של טשרניחובסקי, לצד שירים מאלבומיה.
"זה מופע קונספט שדומה ל'אל בורות המים' שבו צללתי להרפתקה של ניסיון לבצע שירים מתוך ספר השירים העברי־ישראלי שלי, אלה שהשפיעו עלי ואני מגדירה אותם כמכוננים", מספרת קינן.
"זה משהו שאני עושה לאורך כך הדרך, מנסה ללכת אחורה ולחפש קשר למקום דרך שירים ושפה, זה בית הספר שלי. סביב הגרעין של ההופעה אני יוצרת קולאז' של ביצועים לשירי משוררים, והפעם הם קשורים לאבא שלי באיזשהו אופן, עם דגש על האלבום 'שירים ליואל' שכתבתי עליו. יהיו בו גם שירים של 'אחרית הימים' שאבא כתב להם את המילים, החלונות הגבוהים וכמה הפתעות".
עמוס קינן נסע ללמוד פיסול בפריז, שם פיסל באבן, והיה מושפע מפסלים שהיו קשורים לאפוס הכנעני. בהמשך התמקד בכתיבה וציור. "בשנות ה־90 התעוררה אצלו התשוקה לפסל שוב ומכיוון שהיה מבוגר מכדי לחצוב באבן הוא פיתח טכניקה של גילוף קלקר ויציקת ברונזה. ברטרוספקטיבה שעשינו לו ב־2009 מבקר האמנות גדעון עפרת כתב יפה שאבא תמיד היה עוקצני וכעוס בכתיבתו, אבל בפיסול ובציור היתה לו התמסרות, סוג של פנטזיה של עולם קדום שבו אנחנו חלק מהמרחב המקומי, ברוח התנועה הכנענית, שהיו לו יחסים מורכבים איתה.
"אנחנו לא יכולים ליצור שלא כחלק ממרחב או התכתבות. מוזיאון ארצות המקרא, שלא מציג בדרך כלל אמנות מודרנית, משלב הפעם בממצאים הארכיאולוגיים האותנטיים יצירות חדשות ומייצר בלבול של מה קדם למה — וזה החידוש ומה שמעניין. מהבחינה הזו אין מתאים מכך שאבא שלי מוצג שם לצד ממצאי עבר ואמנים נפלאים בני זמננו. תמיד היה לו ניסיון להתכתב עם העבר ולחפש קשר למקום. הוא תבע את המושג: 'אני מפסל בעברית!' וגם לפיסול וציור יש שפה".
קינן זוכרת את אביה מפסל ומצייר ואת גושי הקלקר שהיו פזורים בבית, חזרו מיציקות הברונזה והפכו לפסלים שמילאו את הסלון. "עד היום יש על הגג כמה פסלי ענק יפים ומרשימים שלו, כולל אריה מכונף שהבן שלי אוהב לשבת עליו. זה חלק מהחיים שלנו. מדי פעם אנחנו מוכרים כמה או משאילים לתצוגה בתערוכות.
"האוצרת שירה פרידמן פנתה לאחותי, שלומציון, שאחראית על העזבון של אבי. היא לקחה אותה לסיור בסטודיו שהוא עבד בו בתחנה המרכזית, סטודיו שיש בו אוסף גדול של פסלים ממוספרים מסדרות אחרונות, מתוכם נבחרו הפסלים המתאימים ביותר לרוח התערוכה".
בימים אלה יוצאת קינן לסיבוב הופעות חורף, עם מופע סולו שבו תשלב לצד להיטיה, שירים מאלבומה באנגלית ומאלבום חדש שבדרך. "זה נחמד שאפשר מדי פעם לעשות את הגיחות הקונספטואליות הצידה", היא אומרת על המופע שלה במוזיאון.
