ד"ר תמר אלרם: "אני כותבת כדי לאפשר הזדהות ונחמה"
ד"ר תמר אלרם: "אני כותבת כדי לאפשר הזדהות ונחמה"
אלרם שומרת על הבחנה ברורה בין תפקידה הציבורי כמנהלת בית החולים הדסה הר הצופים לבין השירים החשופים שהיא כותבת. עכשיו היא משתפת פעולה עם אביתר בנאי שפותח את אלבומו החדש בהקראת שיר שכתבה על המלחמה. "המטרה שלי היא לפכפך תקווה. חיילים נהרגים, הארץ מבלבלת, לך תדע על מה נלחמים והאם יש מכנה משותף אחד אפילו לחצי מתושבי המדינה"
באלבום החדש שלו, "עוגן במים", רובו קאברים לשירים ישראליים, מקריא אביתר בנאי בקולו כמה שירים. אחד מהם נקרא "אחרי החגים": "אחרי המלחמה נתקע בשופר תרועת ניצחון / שברי זיכרון / נצום / נתפלל / נשב בסוכה / נרקוד עם דגלים / הכל מהתחלה / לזכר החגים שנשכחו המומים / מוטלים בצידי הדרך / לצד בנינו ובנותינו". את השיר הזה כתבה ד"ר תמר אלרם, משוררת, רופאת נשים, ומנהלת בית החולים הדסה הר הצופים בירושלים בשש השנים האחרונות.
השיר נכתב בעקבות מאורעות 7 באוקטובר. החגים אכן הוטלו בצד הדרך, באסוציאציה ישירה ל"הנה מוטלות גופותינו" של חיים גורי. לא רק שמחת תורה איבד השנה מטעמו, אלא גם חנוכה וכנראה גם שאר החגים שיבואו אחריו. "באחד הבקרים יצאתי להליכה להתאוורר", מספרת אלרם, "וחשבתי כמה החגים הפכו לא קשורים למציאות העכשווית. חגים זה הרי דבר משמעותי, אבל משהו עכשיו מאוד מבולבל. הרבה מהשירים שלי בתקופת המלחמה נכתבים בעקבות בלבולים, אישיים או של המציאות. החגים מסמלים אותנו, ואנחנו עכשיו המומים, עלק חנוכה, עלק פורים, מה אתם קשורים עכשיו חגים, מי חוגג. אני חיה על הרצף הדתי. לפי תפיסת עולמי, מטרת כל המצוות היא בין אדם לחברו, שנהיה אנשים ערכיים. ולפעמים חל בלבול. אמי החליטה לתרום ספר תורה על שם אבי ז"ל למרכז השיקום החדש שלנו בהדסה הר הצופים. יצרנו קשר עם אנשים שמוכרים ספרי תורה, ורבים מהם מוכרים בשחור בלי חשבונית. הלו, תקפידו, הרעיון הוא בין אדם לחברו.
"אני למשל לא אוהבת את הסיסמה 'ביחד ננצח'. המילה 'ננצח' מנציחה מצב של מלחמה, קרבות, הרג. אחד הילדים שלי אמר, אני לא מבין למה יורים מטחי כבוד בהלוויות של חיילים, זה מנציח את האלימות ומעורר את הטראומה. שמחתי לשמוע שזו בחירה של המשפחה. לגבי ה'ביחד' - על מי אתם עובדים? אין ימין ואין שמאל? יש ימין ויש שמאל. כל אחד מהצדדים הולך עוד יותר להתבצר בעמדותיו. אני חושבת שכל אחד במעגלים שלו צריך לעשות את המקסימום להפיץ טוב. אין שום דבר קדוש בעולם חוץ מהערכים ההומניים".
בר מצווה שהפך למלחמה
אל אביתר בנאי התוודעה אלרם במסגרת תפקידה. "יש לנו כאן בבית החולים מחלקת הוספיס לאנשים בסוף חייהם. במובן מסוים זו מחלקת הדגל של בית החולים, וזה מטעה, כי מאה אחוז מהמאושפזים שם נפטרים. אבל זה תואם את התפיסה שלי את עולם הרפואה: לעסוק ברפואה זה ללוות, ליצור חוויה, לא בהכרח לתקן. המחלקה הזאת נמצאת בחלק מבית החולים שהיה פעם הבית של ד"ר חיים יסקי, שהיה מנהל הדסה לפני קום המדינה ונהרג בשיירת הדסה שבועיים לפני קום המדינה.
"עלה בדעתי לעשות במחלקה מפגשים עם אמנים ואנשי רוח עבור המאושפזים ובני משפחותיהם וצוות העובדים. קראנו למפגשים 'בסלון של יסקי', והאמן הראשון שהגיע היה אביתר בנאי. הוא הגיע לפה בראש חודש אלול האחרון. זה היה מופע מדהים, סלון קטן עם 60-50 אנשים, חלקם שוכבים במיטותיהם על גבול ערש דווי עם המשפחות שלהם. בסוף האירוע בדחילו ורחימו הגשתי לו את ספר השירים שלי. כעבור כמה זמן קיבלתי ממנו הודעת ווטסאפ מוקלטת שהוא אוהב את השירים שלי כי הם מדייקים אותו ומרגשים אותו.
"אני כותבת שירה לא כדי להתפרסם ושיגידו לי איזה יופי, אלא כדי לאפשר לאנשים להזדהות. להתנחם. בשמחת תורה האחרון אביתר היה אמור לחגוג בר מצווה עם בנו, והחג הפך למלחמה. לכן שלחתי לו את השיר 'אחרי החגים', שפתח את האלבום. אני לא מפחדת לקרוא למלחמה מלחמת שמחת תורה. אולי זה יכניס תוכן נוסף לחג הזה".
אלרם (51), נשואה ואם לחמישה, מתגוררת ביישוב אלון שבסמוך לכפר אדומים. היא נולדה בבריטניה וכשהיתה בת 5 עלתה עם הוריה לישראל. היא היתה חניכה ומדריכה בתנועת הנוער הדתית־לאומית בני עזרא. אחרי השירות הצבאי נסעה להדריך בסמינרים ציוניים לנוער יהודי באוסטרליה ובניו זילנד. היא למדה רפואה באוניברסיטה העברית, וסיימה התמחות בגינקולוגיה. מאז 2017 היא מנהלת את הדסה הר הצופים. ב־2021 פרסמה ספר שירים, "כתב יד של רופאה" (ספרי ניב).
אלרם רואה בתפקיד הציבורי שלה סוג של מנהיגות, עם הרבה אחריות, ולמרות הרקע המסוים שממנו באה, היא משתדלת בדבריה לשמור על איזון, על ניטרליות, לא לאבד אף אחד בדרך.
"כולנו בדבר הזה עכשיו", היא אומרת. "הבן שלי משרת במילואים ביחידה מובחרת. למה אני אומרת שיש בלבול? לפני שבועיים הייתי בהלוויה של נתנאל סילברג, שבת זוגו הדס היא רופאה אצלנו. ההלוויה היתה בגוש עציון. כמה ימים קודם נסעתי לשבעה על אח של אחות בבית החולים, ביישוב כרמל בדרום הר חברון. בשתי הפעמים אנשים סביבי תהו אם מפחיד לנסוע לשם. נסעתי להלוויה של סילברג באלון שבות, הסתכלתי סביבי כמה יפה בגוש. לדרום הר חברון פחות יוצא לי להגיע. ופתאום הגיעה לי התובנה - על מה בעצם אנחנו נלחמים? הרי כל אחד מגדיר 'ארץ' ו'מדינה' בצורה אחרת, אלה שמחליטים לא לחצות את הקו הירוק נלחמים על חלקת אדמה שונה מהצד השני, אז מה זה בכלל ארץ ישראל ומדינת ישראל, ומה המשותף לכולנו? איזו מבלבלת הארץ הזאת".
אלרם אומרת שאומנם תפיסת העולם שלה מאוד מוגדרת בכיוון אחד, אבל היא לא מביאה אותה אל החיים הציבוריים שלה. "המטרה שלי היא לפכפך תקווה. אני לא אפרסם בפייסבוק שירים שהם לא קונצנזוס. אותם אני אשמור לספר, שאפשר להחליט אם קוראים או לא. הפרסום בפייסבוק פומבי יותר ושם אני נזהרת. אני יכולה להתריס או להכעיס, אבל במקומות הפרטיים שלי. אני מנהלת בית חולים, אני אדם ציבורי. בכל ההפגנות נגד הרפורמה לא יצאתי להפגין בשום צד — כל אחד חושב שאני בצד שלו. אם אתמוך באחד הצדדים, אאבד אמון של 50 אחוז מהעובדים שלי. את דעותי הפוליטית אני שומרת לבית - לילדים, לחברות, לבעלי".
מצד שני, השירים שלך חושפים אותך, הם אישיים למרות הכל.
"אחז אותי חיל ורעדה כשפרסמתי את הספר. ידעתי שזה חושפני, יש שם כמה שירים שחששתי שיפגעו במישהו. אבל דווקא לשירים הכי חושפניים אנשים מגיבים הכי טוב".
שיר על אמא לחייל קרבי
הספר נקרא "כתב יד של רופאה", אבל כתב היד שמופיע על הכריכה נראה דווקא יפה וקריא. יש בו שירים על אמהות, שירים על היחסים המורכבים עם האמא, על הציפיות הסביבתיות ממנה והציפיות שלה מעצמה, על הגוף הנשי והמראה החיצוני. אחד השירים נקרא "אמא תראי", שם היא מתארת את הבן שלה כשהוא בן 4 וקופץ לבריכה, וכשהוא בן 20 ומנגן על גיטרה בסלון. בשתי הסיטואציות הוא זקוק למבט של אמא. היא כותבת על "הרשימה השחורה" - כל הדברים שלא עשתה, בהיותה ילדה טובה ירושלים: "לא ירדתי מהארץ,/ לא יצאתי עם חסיד בעלז,/ לא הצבעתי למפלגת ימין קיצונית,/ לא צרכתי סמים כבדים,/ לא אכלתי פירות ים,/ לא שכבתי עם אשה,/ לא קעקעתי את כל הגב שלי,/ לא השתזפתי טופ־לס./ עוד לא".
"זה היה תרפויטי לכתוב את זה", היא אומרת. "יש לי שיר על תסמונת המתחזה. אני כבר לא מרגישה מתחזה. יש שם שירים על זוגיות, מי לא עובר פולמוסים בזוגיות ראשונה ושנייה".
את כותבת על אמהות גם עכשיו, בזמן מלחמה?
"כתבתי פעם שיר על איך אנחנו מעודדים את הילדים שלנו ללכת עד הסוף ולהיות קרביים, ומצד שני איזה מין הורים אנחנו שמעודדים לזה. חיילים נהרגים, הארץ מבלבלת, לך תדע על מה נלחמים, האם יש מכנה משותף אחד אפילו לחצי מתושבי המדינה, ואני מעודדת את הבן שלי לעשות את המקסימום בשביל המדינה. הבן שעליו נכתב 'אמא תראי' במילואים עכשיו, הבן הרביעי שלי במכינה קדם צבאית ונכנס למשטר כושר לקראת גיבוש לסיירת. היום אני עוסקת יותר בכאן ובעכשיו, איך לנהל את הרגע, איך לא להיות מתוסכל בניהול העצמי - המילה הנכונה היא מנהיגות מודעת, איך אנחנו מנהיגים את עצמנו, את הרגשות שלנו, לפני שאנחנו מנהלים החוצה. אני עדיין עובדת כרופאת נשים ויש לי המון שיח עם מטופלות בכל שלבי החיים שלהן, בין שאלה נשים בגיל היריון ולידה ובין שבגיל המעבר, נערות ונשים מבוגרות. זה שיח מפרה מאוד".
את יודעת להסביר איך ייתכן שיש כל כך הרבה גברים ברפואת נשים? זה אבסורד.
"זהו, זה נגמר! עוד עשר שנים כמעט לא יהיו גברים בתחום. כשהייתי מתמחה הייתי האשה היחידה בצוות. זה נגמר. עכשיו יש אולי עשרה אחוז מתמחים גברים. כל השאר נשים".
בשבוע הבא ייפתח בהדסה הר הצופים מרכז שיקום חדש שמתוכנן זה שנים, ונפתח בדיוק בשעה שהחברה הכי זקוקה לו. אלרם לא חוששת להשתמש במילים גדולות: "אנחנו מגדירים מחדש את התקווה. השיקום הפך לצו השעה. זה מעשה ציוני אדיר. להרבה אנשים עדיין קשה לדבר על שיקום, לא רק ברמה האישית אלא גם בהיבט של העם והמדינה - לשקם את החיילים, לשקם את העוטף. אבל שיקום היא מילה של תקווה. שיקום זה לא לחזור אחורה אל מה שהיה, אלא ליצור מציאות חדשה, לדעת מה יהיה לנו ומה לא יהיה לנו. וזו רק ההתחלה".
