קורונה? קראתי על זה משהו
קורונה? קראתי על זה משהו
ליל סדר בסגר, פרידה מאשה קודחת מחום ואקזיט למיזם שיחות וידיאו: כמעט שנתיים מאז פרצה, הקורונה סופסוף מגיעה לספרות העברית. סופרי הגל הראשון מתמקדים בהתקלות הפיזיות של המגיפה, כמו מה קורה לגיבור שנאלץ לתקשר בזום. הביטויים הפסיכולוגיים העמוקים שלה, כמו הפחד ממגע אנושי, יחכו כנראה לגל היצירתי הבא
השירה ידעה תמיד להגיב במהירות לאירועים, לפרוזה לוקח יותר זמן. עניין של פרספקטיבה ורוחב יריעה. אבל עכשיו, כמעט שנתיים מאז פרוץ הקורונה, נראה שאפשר לבחון מה עשתה המגפה לספרות. כבר עכשיו אפשר לזהות שורה של ספרי מקור שהקורונה נוכחת בהם, כמין נושא־על שמלווה את עלילותיהם.
עם פרוץ הסגר הראשון, מספרת נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות עברית בהוצאת כנרת זמורה, הסופרים נחלקו לשתי קבוצות: אלה שלא היו מסוגלים לכתוב, בגלל החרדות; ואלה שהיצירתיות פרצה מהם דווקא מפני שהעולם עמד מלכת.
"ההשפעה הגדולה ביותר של הקורונה על הספרות היא בכך שאנשים יכלו לשבת ולכתוב", אומרת מנהיים. "התפנה להם זמן. אני זוכרת שיחת זום עם אתגר קרת שאמר שמעולם לא היה פורה יותר כמו בסגר הזה".
כך ראה אור ספר כמו "שקרים שקטים" של מיכל שלו (כנרת זמורה) המספר על אם חד־הורית שמקבלת שיחת טלפון מבן הזוג של אחותה המתה, וברקע מגפת הקורונה, לרבות הביקורת על התנהלות הממשלה בזמן המשבר.
מירב הלפרין כתבה רומן קומי שהוא אולי רומן הקורונה העברי הראשון: "חיים רק פעם אחת" (הוצאת עברית), מעין ניסוי ספרות שהתחולל בלב דרמת הקורונה, ובו פורסם פרק לשבוע עד שהושלם הספר כולו. הרומן מספר על זוג נשוי שנקלע לעידן הקורונה ברגע הגרוע בתולדותיו: הגבר מתכנן לעזוב את הבית, ומדמיין איך אחר כך ייסע לדירת המאהבת. אבל כשהוא מגיע הביתה, הוא מוצא את אשתו שרועה על הספה עם חום גבוה ושיעול יבש, קורונה. שינוי בתוכנית.
גם "מוכרי החלומות" של שאול אולמרט (ידיעות ספרים) נוגע בעקיפין בנושא. הוא מספר על בוגר יחידת 8200 שהסטארט־אפ שלו, לשיחות וידיאו בלחיצת כפתור אחת, נוסק. משהו שמזכיר את הזום ואת פריצתו המטאורית בזמן המגפה.
ספרו של האמן אברהם פסו "רושם לך פתק" (כנרת זמורה) הוא מעין יומן קורונה עם מחשבות ותובנות על התקופה: פתקים יומיים ולצדם איורים מקסימים בשחור לבן.
וישנו גם "האיש שלנו בהואן" מאת עופר דקל (כנרת זמורה), יומנו של הישראלי שחי במוקד שבו פרצה המגפה.
במשך שנת הקורונה כתב דקל יומן אישי על עצמו, על אשתו הסינית ננה ושני ילדיהם הקטנים, בעודם נצורים בביתם שלושה חודשים.
ימימה עברון, סופרת ומתרגמת, כתבה את "הלילה הזה", ספר קטן ומהודק (הוצאת עברית) שמתרחש בליל הסדר 2020, בסגר הראשון, בשיא בהלת הקורונה, בבניין אחד בבאר שבע. מיכלי, מתמחה ברפואה שננטשת על ידי בן הזוג שלה וחווה שברון לב, מחליטה לדפוק על דלת השכן הרוסי, יפים, שמנגן בכינור. מתברר שגם השכן סובל מבעיות לב. הם מתיידדים ואליהם מצטרפות עוד כמה דמויות מהבניין.
עברון (49), ילידת קיבוץ סעד, מתגוררת בבאר שבע עם משפחתה. "פרסמתי רומן ראשון לפני הרבה שנים", היא מספרת, "בשנים האחרונות יש פריחה של סדנאות כתיבה ופחדתי ללכת לסדנה. בזמן הקורונה ראיתי סדנה בזום, משהו לא מחייב, אז נרשמתי. כל הסדנה היתה ברוח הקורונה, של כתיבה מצומצמת בתוך מגבלות. כל הספר שלי מתרחש בתוך המגבלה: יש לך 100 מטר, לילה אחד, בניין אחד. זה היה הלילה הספציפי שאסור לזוז בו, והוא עניין אותי כתרגיל כתיבה. מוזר להגיד אבל ההתחלה של הקורונה היתה פתאום נעימה, נחת עלינו שקט. התחברתי לבדידות של הגיבורה. הרי אנשים נשואים עם ילדים חיו בהרבה פחות בדידות.
איזה מקום תופסת באר שבע בספר?
"העיר הזאת מוצגת לרוב בצורה מאוד עלובה בספרות ובקולנוע, פשע, עוני. בספר תיארתי את באר שבע היפה, עם פארק הייטק, בי”ס למשחק, קונסרבטוריון. הכנסתי לספר גם שכן ערבי, לא לשם הגיוון, אלא כי באמת גרים פה הרבה בדואים".
בעלילות הקורונה הדמויות בדרך כלל מגיעות לקצה, המגפה גורמת להן לבחון את חייהן מחדש.
"בתקופת ההלם הראשונה של הקורונה, כשאגרנו אורז ונייר טואלט, היתה הרגשה של אחדות, התלכדות מול גורל משותף, זה יצר תודעה חדשה. אבל אחר כך כבר חזרנו לריב כרגיל".
לדברי מנהיים "יש הרבה יוצרים שמתלבטים בנוגע למקום שהקורונה צריכה לתפוס ביצירה שלהם. סופרים ישראלים בדרך כלל כותבים על הכאן והעכשיו, ולכן השאלה חשובה. המחשבה שהקורונה שם, האם זו חותמת עם תאריך תפוגה על הספר? מה יהיה בעוד חמש שנים, האם הנושא יהיה רלבנטי? החשש הוא שלאנשים לא יהיה כוח או עניין לקרוא על זה, ירצו להשאיר את הקורונה מאחוריהם. הפתרון שהרבה סופרים בוחרים בו הוא להפוך את הקורונה למכשיר עלילתי. לא לתפאורה או רקע, אלא להיעזר בה כדי לייצר תנועה בתוך העלילה.
למשל?
"אתן דוגמה מסיפור מתח קצר של ליעד שהם, שפורסם לפני שנה בעיתון, וטרם ראה אור בספר: הוא יכול היה להתרחש רק במצב של קורונה, רק כשיש לנו מצד אחד קושי לזהות אנשים כשיש להם מסכות על הפנים, ומצד אחר אמצעי מעקב טכנולוגיים ששולטים בתנועות של אנשים.
"בנוגע להתמודדות עם ההשלכות הרגשיות והפסיכולוגיות העמוקות יותר של התקופה — הפחד, הבידוד, הריחוק — זה משהו שייקח זמן לראות ביטוי אמנותי שלו. זו טראומה שעדיין מתרחשת, ולספרות מהסוג שמתבונן בה ממרחק נצטרך להמתין ולבחון את הביטויים שלה. הם גם יכולים להיות עקיפים יותר: פחד ממגע, תחושות של בדידות והסתגרות, ואיך הם משפיעים פסיכולוגית על הדמויות".
הספר "גם הגעגועים היו לפי ההנחיות: מחשבות על הקורונה" הוא אוסף סיפורים ורשימות על הקורונה, שראה אור לאחרונה בפורמט דיגיטלי בהוצאת מודן, בעריכת שולה מודן. אלה טקסטים שכתבו אנשים מתחומי עשייה שונים, על החוויה האישית שלהם בזמן המגפה.
"קרה לי דבר מוזר", מספרת מודן. "בתחילת המגפה הייתי בסדנת בודהיזם, חשבתי שאנחנו עוברים דבר מאוד גדול, חד־פעמי, ומאוד חשוב לתעד מה מרגישים. פניתי לאנשים והגעתי ל־40 ומשהו כותבים, ביקשתי שיכתבו כמה עמודים בשפה פשוטה, לא מקצועית, על מה קורה להם: יהודים, ערבים, דתיים, חילונים, רופא, פסיכולוג, מתנחלת, בדואית. ואז עבר הגל הראשון, וחשבתי לעצמי, מי ירצה לקרוא את זה. לכן החלטנו לפרסם את זה כספר דיגיטלי, וצירפתי מילון קורונה. הגעתי בקלות ל־150 מילים חדשות".
בין הכותבים בספר פרופ' יעקב רז, פרופ' נחי אלון, אגי משעול, עלית קרפ, דב חנין, הדסה פרומן, יובל מוזס שמתאר כיצד ליווה את סבתו האהובה בהלוויה בזום, רות קלדרון שמהרהרת במוות, דרור קרן שכותב על התיאטרון המשותק בימי הקורונה, פרופ' יורם יובל שמתאר כיצד יצא לילה אחד לטייל בהרי ירושלים ופגש שלושה צעירים ערבים ואסתרית בלצן שכותבת על הופעה מתוכננת בניו יורק, שבוטלה בגלל הקורונה.
"בסגר הראשון, הטראומטי, שחשבנו שהוא האחרון, היה ברור מאוד שהעולם כולו חווה משבר שלא היה דומה לו", אומרת מודן. "בינתיים, בחודש האחרון הקורונה חזרה למלוך, שוב מסכות, תווים צבעוניים לסוגיהם, דיווח יומי, מאושפזים, מונשמים. נזכרתי באגדה על עמי ותמי, שפיזרו אבנים כסימני דרך, כדי למצוא את דרכם הביתה. אז הספר הזה הוא מין סימן דרך לזמן המיוחד הזה".
