הסרט "מים שקטים״: גיבור מעמד הפועלים
הסרט "מים שקטים״: גיבור מעמד הפועלים
זוכה האוסקר טום מקארתי מתמקד בדמויות שוליים. בסרטו החדש והיפה, בכיכוב מאט דיימון, הוא מפגיש תומך טראמפ עם האנשים שלהם הוא בז
"מים שקטים״ מוגדר בתור ״הסרט החדש של מט דיימון״, והוא אכן עושה שם תפקיד מצוין כגבר שבולע לתוך עצמו את סבלו ומצוקותיו ולא חושף כלום כלפי חוץ. אבל זה, לפני הכל ובראש ובראשונה, סרטו החדש של טום מקארתי, והראשון אחרי הזכייה שלו באוסקר על ״ספוטלייט״ מ־2016.
מקארתי הוא במאי ותסריטאי (ולעתים גם שחקן) שסרטיו כה מינוריים עד שלעתים קשה לחוש בנוכחותם, ולכן ספק אם מישהו מתגעגע אליו בהפסקות הארוכות שהוא לוקח בין סרט לסרט. אבל מרגע ששמים לב אליהם, עצם שמו על סרט חדש שלו מעורר תחושה של נחת והתרפקות.
1 צפייה בגלריה
מאט דיימון ואביגיל ברסלין ב"מים שקטים". ניסיון מאוחר ומרגש למפגש בין אב לבתו
(צילום: Jessica Forde)
סוד הקסם של מקארתי הוא בנקודת המבט ההומאנית שלו, ששמה במרכז סרטיו בני אדם שנדחקו לשוליים; והמפגש בינם לבין אנשים שנמצאים מחוץ למעגל החברתי שלהם. האנשים והמפגשים, מבעד לעיניים עדינות וחפות מסנסציה, הופכים את סרטיו לכאלה שתמיד נעים לפגוש. החל מ״אנשי התחנה״ (2003), סרטו הראשון, שהציג לעולם את פיטר דינקלג׳ (שנים אחר כך, מקארתי היה בצוות הפיתוח של ״משחקי הכס״, והוא זה שהביא את דינקלג׳ לסדרה שהפכה אותו לכוכב ענק). גם להוליווד לקח זמן להתרגל לקצב המאוד לא־אמריקאי של סרטיו, עד שקיבל הכרה ותשואות עם האוסקר שלו לתסריט של ״ספוטלייט״, שזכה גם בפרס הסרט.
סרטו החדש, ״מים שקטים״, לכאורה נראה רחב יריעה יותר מסרטיו הקודמים — עם לוקיישנים שנעים בין דרום ארה"ב לדרום צרפת — אבל הוא מכיל את כל המרכיבים שמאפיינים את סרטיו של מקארתי: בני אדם פגיעים בחיפוש אחר האמת, גם אם האמת לא נוחה.
דיימון מגלם בסרט את דמותו של ביל, איש צווארון כחול מאוקלהומה: נוצרי דתי, מחזיק נשק, שפוטר מעבודתו בקידוחי נפט ועובד במשרות מזדמנות של בניין והריסה. כחלק משגרת יומו הכבויה, אחת לכמה חודשים הוא טס למרסיי לבקר את בתו (אביגיל ברסלין), שהגיעה למרסיי כסטודנטית באוניברסיטה, וכעת יושבת בכלא באשמת רצח. מבעד למצלמתו של מסאנובו טקאינאגי, ומבעד לעיניו של הגיבור, אוקלהומה ומרסיי נראות בדיוק אותו דבר: ערים של מעמד הפועלים, של אנשים שהחברה טאטאה הצידה והם צריכים לפעול באופן אגרסיבי כדי שקולם יישמע.
כשלידיו של ביל מגיעה ראיה חדשה, שעשויה להביא למשפט חוזר לבתו, הוא מחליט בפעם הראשונה להפסיק להיות אב פסיבי, ולצאת לחקר האמת, בתקווה שזה יזרז את שחרורה מהכלא, ניסיון מאוחר שלו לתקן את העובדה שהוא מעולם לא באמת היה שם בשבילה, ושהביקורים האלה בכלא, הם רגעי האב־בת הנדירים היחידים בחייהם.
ביל מגלם דמות שנמצאת בשולי החברה האמריקאית, אותו מעמד מושתק שראה בדונלד טראמפ את האפשרות לנקום בחברה השבעה שזנחה אותו. אבל בהגיעו למרסיי, הוא — האמריקאי — נחשב שם לבעל פריבילגיות. שם הוא גם פוגש לראשונה את כל אלה שהימין האמריקאי מנסה לדכא: מהגרים, מוסלמים, נשים ולהט״בים. באחת הסצנות בסרט שואלת אותו אשה צרפתייה, בנימה מזלזלת, אם הצביע לטראמפ. ביל עונה שלא, כי יש לו תיק פלילי, ואנשים בעלי עבר פלילי מנועים מלהצביע באמריקה. בת שיחו, שלפני שנייה רצתה לבוז לגבר שמולה על כך שהוא נראה כמו תומך טראמפ מובהק (מה שככל הנראה אכן הוא), מבינה שבאמריקה דמוקרטיה היא פריבילגיה השמורה למעטים וללא זכות הניתנת לכולם. כך, בסצנה קצרצרה, אגבית ולקונית, של לא יותר משני משפטים ועשר מילים, מקארתי מציג את הדמויות ואת העולם שבו הן חיות, ואת תחושת הכלא שכולן ממילא חשות שבתוכו הן חיות. זה סוד קסמו וכוח סרטיו, שרגעי ההארה בהם מובעים באנדרסטייטמנט, ושדמויותיו הפגיעות מתעלות בקלות מעל הדימוי החיצוני הסטריאוטיפי.
קשה להתחמק מהתחושה — והיא חדה וברורה מאוד בעת הצפייה — שמקארתי יוצר כאן סרט בהשראתו של אסגר פרהדי, הבמאי האיראני שבאמתחתו כבר שני פרסי אוסקר. הדמיון הסגנוני והתמטי ל״הסוכן״ של פרהדי לא יכול להיות מקרי, והאמת שקל לראות איך מקארתי ופרהדי הם בני דודים קולנועיים: לשניהם נקודת מבט אנושית, אסתטית ודרמטורגית דומה. כמו בסרטיו של פרהדי, גם ״מים שקטים״ מתחיל כדרמה משפחתית ריאליסטית במקצב נמוך, וגם כאן הגיבור מוצא את עצמו מתגלגל לתוך תעלומה בלשית שהוא מרגיש מחויב לצלול לתוכה, אף שלא בטוח שהוא רוצה להיחשף לאמת שתתגלה בסופה, ושלאו דווקא תעניק לו תחושת תיקון ונחמה.
