א.ב. יהושע היה מגדיר הנפש הישראלית, לקול שלו אין תחליף
א.ב. יהושע היה מגדיר הנפש הישראלית, לקול שלו אין תחליף
יהושע שמת היום היה מגדולי הסופרים בעברית. בחיפוש שלו אחרי קול ייחודי הצליח להעמיד שורה של גיבורים מקומיים שלפניו לא היה להם מקום, כמו מזרחים, ערבים והומואים. אך השפעתו נפוצה הרבה מעבר לחוגי הספרות כשהתבטא בנחרצות ובאומץ בנושאים חברתיים ופוליטיים
לפני חודש התרחש במשכנות שאננים בירושלים אירוע מיוחד על יצירתו של א.ב. יהושע. יהושע, או בולי כפי שקראו לו ידידיו, הקפיד להגיע למקום מוקדם; הוא חשש מהפקקים בשעות הערב. ישבנו בחצר של משכנות הוא, חוקרת הספרות בלהה בן אליהו ואני – ודיברנו. הוא אמר שלא יכתוב עוד פרוזה, אולי רק מחזה, כי כבר אין כוח לכתוב את כל התיאורים הדרושים לרומן.
באירוע עצמו רוני קובן, דורית רביניאן ודרור משעני דיברו באהבה על ספריו. בסוף הערב הוא עלה לבמה, הגיב בחדות אופיינית לדבריהם, אמר בפיכחון אופייני שהוא הולך למות, וש־85 שנה הספיקו. "מה אתם רוצים ממני? עוד ספר? תסתדרו גם בלי". זה היה רגע פלאי של איש שיודע להיפרד, ומאפשר לקהל שלו להיפרד ממנו.
ובכל זאת, כשרגע הפרידה מגיע, זה כואב ומפעיל את בלוטת היתמות המטאפורית, כי לקול של בולי אין תחליף. לעמדה החכמה, המפוכחת, הבוגרת שלו, זו שיודעת גם להשתנות כשצריך — אין אח ורע בשיח המקומי.
1 צפייה בגלריה
א.ב. יהושע. באמצעות ספרי המסע שכתב ברא עבור המוני קוראים עולמות חדשים שלא הכירו
(צילום: רמי זרנגר )
אברהם (בולי) יהושע נולד ב־1936 בירושלים. אביו, יעקב, היה נצר למשפחה ספרדית יוצאת סלוניקי. אמו מלכה נולדה וגדלה במוגדור שבמרוקו ועלתה עם הוריה ב־1932. הוא התחנך חינוך ציוני־סוציאליסטי, למד בגימנסיה רחביה, היה חניך בצופים, שירת בצנחנים והשתתף כלוחם בפעולות התגמול ובמבצע קדש. למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לימד בבתי ספר תיכוניים ושימש פרופסור בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה.
רוב חייו הבוגרים חי בחיפה, שמופיעה ברבים מספריו. הוא היה נשוי לד"ר רבקה (איקה) יהושע, פסיכואנליטיקאית, עד מותה ב־2016, אב לשלושה וסב לשבעה.
יצירתו זכתה להכרה רחבה בארץ ובעולם, ועליה זכה בפרסים רבים, בהם פרס ביאליק, פרס ברנר, פרס ישראל ופרס מדיסיס לסופר זר. הוא כתב סיפורים, רומנים, מחזות וספרי עיון מרתקים. ארכיונו מופקד בספרייה הלאומית.
את דרכו התחיל עם ספר הסיפורים "מות הזקן" מ־1963. חמש שנים אחר כך יצא האוסף "מול היערות". הרומן הראשון שלו "המאהב" פורסם רק ב־1977. אחריו ראו אור עוד רומנים ידועים: "גירושים מאוחרים" , "מולכו" , "מר מאני", "השיבה מהודו", "מסע אל תום האלף", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "המנהרה", "הבת היחידה" מלפני שנה, וממש לאחרונה המחזה "המקדש השלישי".
דברים רבים אפשר לומר על החשיבות העצומה של יהושע לא רק בספרות, אלא גם בתרבות ובשיח הציבורי כאן. המזרחיות המורכבת שהציע, העמדות השמאליות שלא נצמדו לדוגמות: בשנים האחרונות למשל כבר הפסיק לדבר על רעיון שתי מדינות לשני עמים, והבין שדרוש פתרון אחר, משולב יותר. או דעותיו הנחרצות בנוגע לחיים בישראל ובגולה.
הוא אהב את פוקנר, ראה בו השראה. תמיד אמר שחי חיים מלאים, ושהיתה לו זוגיות נפלאה עם איקה, וחיי משפחה טובים. בשנים אחרונות מאז חלה, הישיר מבט אל המוות, ובמובן מסוים גם ציפה לו. "המוות הוא חלק מאיתנו, טוב שהוא ישנו, לא צריך לדבר על זה אלא לקבל את זה", אמר בראיון לציפי גון גרוס בגלי צה"ל.
"מה שמעניין ברומנים של בולי זה שהוא הבין שהספרות העברית כל הזמן נכתבת על התפר שבין מזרח למערב", אומר הסופר דרור משעני. "הספרות העברית החדשה השתוקקה להיות חלק מהספרות האירופית, להתבולל בה. הסופרים הגדולים באמת, ובולי ביניהם , שאלו אם היהודי יכול להיות גיבור של רומן אירופי".
יהושע, אומר משעני, הבין את הפרדוקס הזה דרך הביוגרפיה שלו. "הוא גדל בבית שלא היה אשכנזי ולא אירופי, אמו עלתה ממרוקו ואביו ספרדי דובר ערבית, אדם שבהווייתו נטוע בתרבות הערבית. בולי הבין שכדי להפוך ל'סופר ישראלי' — עליו למחוק משהו ועליו לחקות משהו. בתחילת הדרך הוא חיקה את עגנון, ובפגישה ביניהם עגנון אומר לו 'אל תחקה אותי, תכתוב עליכם'.
"במשך שנים ארוכות הוא היה צריך למצוא את דרכו, מצד אחד לא לכתוב את הביוגרפי כי אז הוא יהיה הצופה למעברה ולא הצופה לבית ישראל, ומצד אחר לא להיות חיקוי של קפקא, עגנון או פוקנר. הוא הבין שהציווי הבסיסי של הכתיבה שלו הוא מין לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. והמזרחיות שלו היא לא מקשה אחת. מולכו הוא לא פריפריאלי ולא נחשל ולא מהגר, אלא מין מזרחי עירוני בורגני, זו מזרחיות שלא רואים אותה, שלא כתובה לו על המצח. זו חוויית מזרחיות מאוד חשובה בתרבות הישראלית וכותבים עליה מעט".
יהושע, אומר משעני, אימץ את הצורה של רומן המסע ויצא לעולמות חדשים: "הוא הראשון שמצליח לארח את נעים הערבי ב'המאהב', את רפאל קלדרון ההומו המזרחי מ'גירושים מאוחרים'. ויש מתח מעניין בין הכתיבה המסאית שלו על פוליטיקה — שם הוא לכאורה מטיף לאיזו יציבות של הזהות, לגבולות וחשיבותם; בעוד ברומנים שלו יש מהלך הפוך של חתירה נגד היציבות והתענגות על המשחק בזהויות, כמה אפשר להשתנות ולהתחפש".
יש משהו בוגר בפרידה שלו מהעולם.
"אני חשבתי שאולי זה קצת ילדותי שהוא מסתובב ומספר בדיחות על מותו. אבל זה חלק מהנדיבות שלו. יהושע איפשר להפר את השתיקה סביב המוות. כמו בכל היצירה שלו, האמנות יכולה לעשות זיכוך של הפרוורטי. לכולנו יש טאבואים ומקומות אפלים, וספרות היא בדיוק המקום שיכול למרק אותם. זה מה שהוא עשה".
