הסדרה החדשה "ברלין בלוז" היא שיר אהבה לישראל
הסדרה החדשה "ברלין בלוז" היא שיר אהבה לישראל
הסדרה "ברלין בלוז" (yes) עוסקת בזוג ישראלים שעברו לגרמניה, אבל היא בעצם שיר אהבה רגיש ומורכב לישראל
"ברלין בלוז" (yes), הסדרה החדשה של בני הזוג דנה אידסיס ואיתמר רוטשילד, אומנם מתרחשת בברלין, משאת נפשו של המילניאל הישראלי, אך היא בעצם שיר אהבה לישראל. היא מתקיימת אי שם בין "גנאו גנאו", מילה בגרמנית שמצחיקה את גיבורי הסדרה, לבין באדן באדן, אתר המרחצאות הנודע. גיבוריה הם טליה הסופרת (שירה נאור, "היהודים באים") ויונה נגן האבוב (רוטשילד בתפקיד כמעט עצמו) — בני זוג שעברו לבירה הגרמנית, בעקבות הצעת עבודה שקיבל יונה באחת התזמורות של העיר. טליה הצטרפה אליו לכאורה בקלילות כי היא "יכולה לכתוב מכל מקום", כפי שהיא טורחת לומר שוב ושוב בניסיון לשכנוע עצמי. אלא שהיא נמצאת בבלוק יצירתי, לאחר שכתבה את ספרה הקודם והמצליח על אחיה, שלוקה בנפשו (בדומה לאידסיס שכתבה את הסדרה "על הספקטרום" על אחיה, שנמצא על הרצף).
יוצרי "ברלין בלוז" עשו רילוקיישן לברלין כמו הגיבורים שלהם. אידסיס ניסתה לכתוב שם את העונה השנייה של "על הספקטרום", ובמקום זאת החליטה לספר על חייהם — על איך שכל אחד מהם ניסה להשתלב בעיר הזרה ברמות שונות של הצלחה. המצליחה ביותר בתחום ההשתלבות היא בתם, בגיל הגן, המתוקה להפליא, רני (בסדרה בגילומה של אמלין קינן).
"ברלין בלוז" עוסקת בחיבור של אנשים למקום, במעבר למדינה אחרת, ובמיוחד למדינה עם היסטוריה טעונה כל כך, שממנה בני המשפחה שלהם ברחו. קשה להימלט מענייני הזהות, במיוחד כאשר נמצאים לבד בברלין, על מרצפותיה הזהובות הטבועות במדרכות, המזכירות להולכים מי גורש מכאן, למה ולאן. כשהחברים הצעירים של יונה מסבירים לטליה שגרמניה היא אחת המדינות הכי ליברליות בעולם בגלל העבר שלה, טליה מקיאה.
באחד הפרקים מגיעה לביקור אמו של יונה, שלומית (לאורה ריבלין), ששונאת את גרמניה בשל עברה ולא משתגעת על טליה בגלל ההווה שלה בחיי בנה. בין הטיפול בילדה ורגשות האשם שהיא עושה לבנה, היא יוצאת לאכול נקניקיות ולשתות בירה עם חבר של בנה (תמיר בר), וגורמת למלצרית לבכות. זה רגע מצחיק־עצוב־מרגש־מביך — שפה שיוצרי הסדרה שולטים בה היטב.
"ברלין בלוז" אומנם צולמה לפני 7 באוקטובר, אך יש בה התייחסות למלחמה, לחמאס, לעזה, לאזעקות ולמעגליות של המלחמות בישראל, באופן שנדמה כנבואי, אבל הוא בעצם שגרתי. היא גם עוסקת בעזיבה של הארץ — נושא שבעקבות המלחמה עולה עוד יותר בשיח — ולא רק ברילוקיישן כפי שקורה בסדרה, אלא בהגירה לתמיד.
לפי "ברלין בלוז", שהפרק האחרון שלה הוא מהיפים בטלוויזיה הישראלית — ההגירה אינה משימה קלה למי שגדל בישראל, רגיל אליה ואפילו אוהב את החיים בה. אידסיס כותבת את כל מה שיפה בישראל. בהשוואה ל"על הספקטרום", אין ל"ברלין בלוז" את החדשנות שלה ואת החשיפה לסוגי אנשים שונים שלא ראינו במסך או הכרנו כמותם ביומיום. הנושא פחות רחב, קטן יותר, מקומי יותר, מוכר יותר. אבל כן יש בה דמויות חיות, אמיתיות ומצחיקות (אף שחוסר ההומור הגרמני קצת דבק בסדרה), שאידסיס כותבת כל כך טוב.
אידסיס ורוטשילד מצליחים לדבר על מהו "בית" בלי לגלוש לקיטש, ובכך לזקק את הדואליות הזאת שמאפיינת את התקופה הנוכחית בישראל — כן, יש מלחמה, יש ממשלה משיחית, יש הקצנה בעם, אבל ישראל היא גם קהילה, שפה, תרבות, דיבור, שמש, קפה וים. בזמן הצפייה נשאלת השאלה אם הגעגועים של טליה ויונה הם רק גיאוגרפיים, או אולי הם כמהים למשהו שכבר לא קיים. אני מקווה שהתשובה הראשונה היא הנכונה.
