סגור
הסופרת ברברה ארנרייך פנאי
ברברה ארנרייך. "המוני אנשים מתקיימים משכר מינימום. איך איש לא ראה אותם?" (צילום: AP)

הסופרת שגילתה לעולם איך חיים בשכר מינימום

ברברה ארנרייך, שמתה השבוע, יצאה לעבוד בעצמה בעבודות דחק וניפצה את המיתוס האמריקאי שלפיו העבודה הקשה משתלמת; ספריה, שהידוע שבהם הוא "כלכלה בגרוש", היו מעצבי תודעה

באחת הפגישות השגרתיות של מבקרת התרבות והעיתונאית ברברה ארנרייך עם העורך שלה במגזין "הארפר'ס", תוך דיון על מאמרים שהיא מתכננת לכתוב, היא שאלה לפתע את השאלה שחולפת במוחם של כל כך הרבה אנשים: "איך מישהו יכול להתקיים משכר מינימום?". העורך השיב לה: "תנסי לעשות את זה בעצמך פעם, ותכתבי על זה". כך יצא לדרך הפרויקט של ארנרייך, שהפך לספרה הידוע ביותר, "כלכלה בגרוש".
ארנרייך, פעילה פוליטית אמריקאית שנהפכה לסופרת, מתה בשבוע שעבר בגיל 81. היא אמנם חשבה שספרים לא משנים את המציאות בצורה דרמטית, אבל ספריה־שלה היו בהחלט מעצבי תודעה. בשנות ה־80 וה־90 היא היתה דמות בולטת בתנועה הסוציאל־דמוקרטית בארצות הברית, פרסמה מאמרים וספרים רבים בנושאי כלכלה וחברה, והשפיעה מאוד על החשיבה בתחום.
"כלכלה בגרוש", שראה אור ב־2001, תיעד את החוויה שעברה ארנרייך כשהתנתקה מחייה השוטפים ויצאה למסע בן שלושה חודשים כדי לחפש עבודה ולבדוק איך שורדים עם שכר מינימום. היא הציגה את עצמה בשמה האמיתי, אבל לא השתמשה בקורות חייה ובהשכלה שלה, ולא השתמשה בחסכונות. היא עבדה כמלצרית, מנקה בבתים, מנקה בבית מלון, סייעת בבית אבות ופקידה ברשת וולמארט. ספרה (שראה אור בעברית בהוצאת בבל) ניפץ לרסיסים את המיתוס האמריקאי שלפיו העבודה הקשה משתלמת, והוכיח עד כמה רחוקה אמריקה - ובכלל, החברה המערבית - משוויון וצדק חברתי: העניים נהפכים לעניים יותר והחולים - לחולים יותר. כל עבודה דורשת מיומנות ואינטליגנציה, סיכמה ארנרייך, וצריך לקבל שכר בהתאם.
הספר הזה הכה גלים. הוא גם העניק רוח גבית לתנועה שקמה למען שיפור שכר העובדים בארה"ב. "אנשים רבים שיבחו אותי על האומץ לכתוב את זה, אבל אני בסך הכל אמרתי: מיליוני אנשים עושים עבודה מהסוג הזה כל יום במשך כל חייהם - האם לא שמתם לב אליהם?", תמהה ארנרייך ב־2018 בטקס קבלת פרס ארסמוס על תרומתה בתחום מדעי החברה.
ארנרייך נולדה ב־1941 במונטנה, למשפחה ממעמד הפועלים. אמה היתה עקרת בית ואביה היה כורה נחושת שלימים קיבל תואר דוקטור במטאלורגיה באוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג, והפך למנהל המחקר בחברת ג'ילט. שני הוריה נטו לאלכוהוליזם.
ארנרייך סיימה את לימודיה בקולג' ריד בפורטלנד, וסיימה דוקטורט בביולוגיה של התא ב־1968 באוניברסיטת רוקפלר בניו יורק, שם הכירה את בעלה הראשון, ג'ון ארנרייך, ונולדו להם שני ילדים. הם פרסמו כמה ספרים ביחד, ובהמשך התגרשו. היא נישאה בשנית לגארי סטיבנסון וממנו התגרשה ב־1993.
לאחר לימודיה עבדה כמנתחת תקציבים בעיריית ניו יורק, ולאחר מכן במשרות הקשורות בבריאות הציבור. האווירה המהפכנית של שנות ה־60 עוררה בה את הצורך לכתוב.
ספרה הראשון, "מרץ ארוך, אביב קצר: מרד הסטודנטים בבית ומחוצה לו" (1969), שנכתב יחד עם בעלה אז ג'ון ארנרייך, צמח מתוך פעילותה נגד מלחמת וייטנאם. ספרם השני, "אימפריית הבריאות האמריקאית: כוח, רווחים ופוליטיקה", יצא לאור כשנה לאחר מכן.
בהמשך החליטה ארנרייך להתמקד בכתיבה ספרותית ועיתונאית. היא כתבה לאורך השנים על מיליוני העובדים השקופים שמתפרנסים בקושי, על שוק העבודה, שירותי הבריאות, מעגל העוני, זכויות נשים. בין הספרים שפרסמה: "לבבות הגברים: חלומות אמריקאיים והבריחה ממחויבות" (1983), "פחד מנפילה: החיים הפנימיים של המעמד הבינוני" (1989), "השנים הגרועות בחיינו: הערות חסרות כבוד מעשור של חמדנות" (1990) ו"טקסי דם: מקורות והיסטוריה של יצר המלחמה" (1997). במקביל פרסמה מאמרים ב"ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט", במגזינים "אטלנטיק", "הארפר'ס", "דה ניישן" ו"ניו ריפבליק", ולימדה לימודי נשים וכתיבה.
ב־2006 ייסדה ארנרייך את "מקצוענים מאוחדים" (United Professionals), ארגון ללא מטרות רווח עבור עובדי צווארון לבן, מובטלים, מרוויחי שכר נמוך ועובדים במתח נפשי על רקע עומס בעבודה. ברברה ארנרייך ראתה לעצמה משימה לשפוך אור על הכאבים המיותרים שיש בעולם. "הרעיון", אמרה בראיון ל"ניו יורקר", "הוא לא שננצח בחיינו־שלנו וזה יהיה המדד, אלא שנמות בניסיון לעשות את זה".