"גברים, פוליטיקאים, גנרלים - ראינו מה אתם שווים, עכשיו אנחנו נכתוב"
"גברים, פוליטיקאים, גנרלים - ראינו מה אתם שווים, עכשיו אנחנו נכתוב"
גל חסר תקדים של ספרות מצוינת שנכתבת על ידי נשים ראה אור לאחרונה בעברית. לחלל שהשאיר אחריו הקאנון הגברי שכלל את עמוס עוז, א"ב יהושע ומאיר שלו מתחילים להכנס קולות נשיים מקוריים ועכשוויים שזוכים לאהדת הקהל והביקורת. סופרות כמו יערה יעקב, אדוה בולה, כנרת רוזבלום, אורנה לנדאו ועוד רבות אחרות לא חוששות לכוון למרכז
בתוך שנים ספורות נפרדה הספרות הישראלית ממיטב סופריה, שליוו אותה לאורך עשורים: עמוס עוז, א"ב יהושע, יהושע קנז, רונית מטלון, סמי מיכאל, יואל הופמן. בלב קוראות וקוראים התגנב החשש, שלא לומר תחושת הוואקום: מי ימלא את החלל הגדול הזה? בעולם ספרותי שונה כל כך מזה שהיה פה עד לפני 20 שנה - עולם שיש בו פחות קוראים, מוסד ביקורת מוחלש, ביזור וריבוי קולות, הקאנון עומד לביקורת מתמדת וכבר אין מרכז כובד ספרותי, ובאופן כללי ירד מעמדם של סופרים ומשוררים בחברה שנעשתה חומרנית יותר - האם יש בכלל צורך בדור חדש של סופרות וסופרים, קובעי טעם, טון ומצפון?
התשובות לשאלות האלה יבואו עם הזמן, אבל בינתיים נדמה שיש בכל זאת התחלה של משהו, שכן קורה פה תהליך חדש ומעניין: בתקופה האחרונה ראו אור הרבה ספרים טובים שנכתבו בידי סופרות נשים - רומנים מקוריים, עכשוויים, בשלים, שנכנסים ללב השיח, זוכים לשבחי הביקורת ולאהדת הקהל. מבלי משים, נדמה שהתהוותה דומיננטה נשית מחודשת בספרות המקור הישראלית.
ספרים כמו "בני טובים" של כנרת רוזנבלום, "טוטו לוטו קסטות יחזקאל" של יערה יעקב, "החדר הדרומי" של אדוה בולה, "היו שניים בלי תפקיד" של תמר רפאל, "בין האדם למקום" של אורית וולפיילר, "סיבות להישאר" של תהל פרוש (שהוא אמנם ספר מסות), "נכתב בחפצים" של עדי שורק, "הפועלות" של נילי לנדסמן, "תחנה אחרונה גן עדן" של אורנה לנדאו, "איפה את בקיץ" של נטע חוטר. וזו רשימה חלקית. אליהן מצטרפות הוצאות מחודשות לספרה הראשון של צרויה שלו "רקדתי עמדתי", ולסיפוריה המוקדמים של אורלי קסטל־בלום "סיפורים בלתי רצוניים".
2 צפייה בגלריה
מימין: כנרת רוזנבלום, יערה יעקב ותמר רפאל. "סופרות צעירות מרגישות יותר בנוח להתבטא בסוגיות הגדולות"
(צילומים: רוני כנעני, יונתן בלום, Julia Monbijou)
"הרבה מהספרים האלה הם גם קומוניקטיביים וגם מאז'וריים מבחינת הנושאים והכתיבה", אומרת יערה שחורי, עורכת ספרות המקור בכתר, שבעצמה פרסמה ב־2022 את הרומן המוצלח "שעת השקרנים", שזכה לביקורות חמות. "אלה לא ספרים איזוטריים, אלא ספרים עם התכוונות למרכז, עם רצון לא לוותר על קהל הקוראים, להגיע אליו מחדש ולהגיד דברים משמעותיים. תמיד ידענו שיש זרם מרכזי של סופרים גברים ובהם סופרת אחת או שתיים שהן 'בסדר'. אבל עכשיו מדובר בסופרות שאנשים רוצים לקרוא, לא מתוך תחושת חובה אלא מתוך חוויית קריאה מתגמלת. בזכות זה אנשים חוזרים לדבר על ספרים. זה לא קורה בחלל ריק, זה נשען על סופרות ישראליות מצוינות שכתבו וכותבות כאן, אבל אולי השינוי הגדול הוא בממדים, בריבוי.
"הספר של כנרת רוזנבלום מתאר חוויה ישראלית באופן רחב וכמעט נבואי. אדוה בולה כותבת באינטימיות כובשת לב. הספר 'היורדות' של דאה הדר, או 'נפילת סוכר' של אוריאן זכאי, מציגים חוויות נשיות קטנות לכאורה, אבל הם כן פוליטיים בלי להכריז על כך. אולי מתחלפת משמרת. אחרי תקופה ארוכה שהספרות התכנסה אל המינורי והאישי, יש התכוונות אל המאז'וריות — לא במובן של להתאים לטעם של כולם אלא במובן של לבטא קול מרכזי".
השאלה איך ייראה המרכז החדש.
"אולי תפקיד הספרות השתנה קצת. כבר לא מחפשים בה את הצופה לבית ישראל אלא דברים אחרים — הזדהות, אינטימיות, חוויה. אגב, יכול להיות שיש גם מגמה כזאת בשירה, הרבה נשים כותבות בקול שמדבר אל הרבים".
שרי שביט, מעורכות כתב העת "מאזניים", מזהה התחדשות של כתיבה נשית במרחב הישראלי בעת האחרונה, וסבורה שהיא מאופיינת דווקא בהתבוננות על עולם פנימי. "יש משהו בשיח הנשי - השיח שיש לכל אשה כותבת עם הדמויות הנשיות שלה - שהוא חסר ציניות וחסר מחויבות לנרטיב המלחמתי. אין מחויבות לכתוב על הלם קרב, מלחמה או פיגוע. במקום זה יש התבוננות על עולם פנימי שמתקיים על רקע המרחב הכללי, איילת גונדר גושן כותבת על משבר אמצע החיים בעקבות רילוקיישן, יערה שחורי כותבת על מערכת יחסים בין אחים בעקבות מותם של ההורים. זו ספרות שמחויבת לכתוב את האספקט של האשה בתוך המרחב שהיא חיה בו".
באופן מסורתי שוק הספרים הוא שוק נשי. "רוב הקוראים בישראל הן קוראות ולכן זה אך סביר שיש יותר משקל לכותבות שמשתפות עולם חוויות או ייצוגים שנוגעים לקהל הקוראות שלהם", אומר מבקר הספרות פרופ' עמרי הרצוג. "במקביל, הנגישות להוצאת ספר לאור קלה יותר מבעבר, כבר לא צריך לעבור דרך שומרי סף של ממסדים ספרותיים פטריארכליים, כך שיותר קולות נשיים משוחררים ומגוונים יוצאים לאור.
2 צפייה בגלריה
מימין: אדוה בולה, יערה שחורי ותהל פרוש. "ספרים עם התכוונות למרכז"
(צילומים: ינאי יחיאל, יובל חן, אלון פורת)
"בתוך המרחב הזה, סופרות צעירות מרגישות יותר בנוח להתבטא ביחס לסוגיות הגדולות שהיו פעם מנת חלקם של הסופרים הקאנוניים. לסופרים האלה היתה מעין הרשאה תרבותית־ספרותית לכתוב את הרומנים הגדולים או לדבר על הסוגיות הבוערות מתוך המעמד הקאנוני שלהם, אבל עכשיו, כשהקאנון קצת הופרט ושומרי הסף נחלשו, לטוב ולרע, זה מאפשר מנעד קולות מגוון יותר - גם בתוך הספרות הנשית עצמה".
את "תחנה אחרונה גן עדן" כתבה אורנה לנדאו בתוך שלושה חודשים מפרוץ המלחמה בעזה. זהו רומן דיסטופי על היום שאחרי, שיש בו הרבה כוחות אופל וגם ניסיון לייצר תקווה - ניסיון נשי. הגיבורה מחליטה ללכת ולהתיישב ביישוב בנגב, למרות הכל. גם "הפועלות" של נילי לנדסמן שם בחזית את המעשה החלוצי - אבל מזווית נשית ותוך התבוננות אל העבר. הרומן משרטט את דמותה של רחל כצנלסון־שזר, בת העלייה השנייה.
לנדאו, שעד לא מזמן היתה הצלע השנייה בהוצאת "שתים" שפרסמה הרבה סיפורת נשית מוצלחת, עזבה את ההוצאה ומקימה כעת הוצאת ספרים עצמאית חדשה. בינתיים היא צברה פרספקטיבה על הנעשה בעולם הספרות העכשווי. "כמו בכל דבר, נשים נכנסות לתחום כשהקהל הולך והכסף הולך", היא אומרת באירוניה מסוימת. "התחלף דור, הלכו עוז, יהושע, קנז, מיכאל. צריך להיוולד דור חדש וחלק ממנו הן נשים. חלק מההוצאות פחות משקיעות בספרות ישראלית. כבר אין מדורת שבט אחת גדולה, יש הרבה מדורות שבט קטנות, ובעולם כזה, שפחות נתון לאוטוריטה, יותר נשים יכולות להיכנס. אני פחות רואה חבורת סופרות כותבת מכתב גלוי לראש הממשלה וקוראות להפסקת המלחמה, כי המעמד שאנשי רוח כמו עוז ויהושע הסתובבו איתו כבר פחות קיים. האוטוריטה שהתלוותה לעיסוק הספרותי התערערה, וגם המימון הממסדי של זה התערער, ולכן נשים יכולות להתבלט - להתבלט בתחום שככלל נחלש".
בהוצאת “שתים” כשני שלישים מהספרים נכתבו בידי נשים. אחד הרומנים הטובים שזכו להצלחה וגם בפרס ספיר לספרי ביכורים הוא "טסקה" של אילנה רודשבסקי. "היא סופרת מצוינת בעיניי", אומרת לנדאו. "הספר שלה צומח מתוך הסיפור המשפחתי הפרטי אבל הוא נותן את התמונה הרחבה של העלייה הרוסית, הקליטה, סיפור פינוי ימית. זה סיפור ישראלי רחב. וגם היא כתבה אותו לאורך שנים מתוך בשלות.
"ערכתי ספר יפה של שרון גרינברג ליאור שיצא עכשיו ב'שתים', הוא בא מהחוויה הנשית — ספר שהגיבורה שלו עוברת טיפולי פוריות, בעלה העקר התעקש על ילד ביולוגי עד שהטיפולים הביאו לסיבוכים רפואיים אצלה. בספר היא לוקחת תרומת זרע ולא מגלה לבעלה, זה מהלך ספרותי כמו שעשה א"ב יהושע שהולך מההווה אחורה, ספר מורכב על החברה הישראלית ואיך היא תופסת סוגיות של פריון, ילדים, נישואים. סופרת נפלאה כמו סלעית שחף פולג היתה עסוקה במשך זמן רב בזירה המשפחתית, אבל פתאום עם השנים נפתחת האפשרות לספר את הספורים הגדולים. התפנה לנו קצת מקום כשהגענו לגיל מתאים ולשלב מתאים".
לנדאו מדברת על תהליך הבשלה של סופרות. "אני יכולה להעיד על כך מגוף ראשון כי זה קרה לי", היא אומרת. "נשים קודם כתבו יותר על הזירה המשפחתית הביתית, עד שהילדים גדלו והן עצמן יכלו לצאת החוצה. עד 'תחנה אחרונה גן עדן' היו לי שלושה ספרים מצליחים על הזירה הביתית ויחסי משפחה וזוגיות, אבל בספר האחרון אני לוקחת את מדינת ישראל באופן אישי. גיבורת הסיפור פועלת בעולם, חלוצה פמיניסטית ציונית, עושה מעשים שבאופן היסטורי יוחסו יותר לגברים בעולם ובספרות. זה משהו שהשתנה בי, אני יצאתי כסופרת לעולם. משהו השתנה בנו, במדינה, ובספרות. פרשנים גברים, פוליטיקאים, גנרלים, בעלים - ראינו מה אתם שווים ומה אתם יודעים לעשות, עכשיו אני אכתוב את הספר שלי עם גיבורה משלי”.
ספרות המקור הנשית לא נולדה יש מאין - יש לה אמהות ספרותיות. אחת מהן היא אורלי קסטל־בלום, שסיפוריה המוקדמים "סיפורים בלתי רצוניים" פורסמו כעת מחדש. "אנחנו היינו קודם, אבל גם לפנינו היו - דבורה בארון, עמליה כהנא כרמון", אומרת קסטל־בלום. "אולי הספרות הנשית הזאת היא תחילתו של שיקום, אני מאוד מקווה. הלוואי שיש דור חדש של כותבות,ֶֶ דור הולך ודור בא, טוב לספרות לחדש ולהתרענן”.
את מתייחסת אל עצמך כאשה כותבת, או כאדם כותב?
"אני מתייחסת אל עצמי גם כאדם כותב וגם כאשה כותבת, אני מנצלת את כל ההגדרות מכל הכיוונים בהתאם למה שטוב לכתיבה".
איך נראים לך היום ״סיפורים בלתי רצוניים״?
"קראתי את הספר כמה פעמים, בכל פעם התחלתי מסיפור אחר, ואני מוכרחה לומר שהיא בסדר, הסופרת, המודל של 93׳ ממש לטעמי, היא כתבה דברים טובים. אני זוכרת איך הרגשתי כשכתבתי את הסיפור ׳הייתי פעם שד׳ - תחושת ריחוף ממש. ומאז כל מיני דברים ספציפיים שהתכוונתי אליהם הפכו להיות כלליים. אחרי 30 שנה אני קוראת את זה ומקבלת ביטחון מהעבר. מנחם פרי עשה עבודה טובה כעורך - הכנסנו שינויים קלים,ֶ כי יש דברים שהיו לא ברורים אז או ששינינו או שחתכנו. הספר עבר רענון. השפה משתנה,ֶ אנשים משתנים, מטאפורות גוועות ונולדות אחרות. צריך להיזהר מדברים שלא עובדים".
