אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
לרחף עם הרקדנים של אקראם חאן, להתמלא אנרגיות במיזם קהילתי חדש, לחזור לקרב המופתי על אלג'יר ולהעביר ערב מהנה עם ליליאן ברטו
מופע
להעביר ערב מהנה עם ליליאן ברטו
סיפור חייה של השחקנית ליליאן ברטו, היה יכול בקלות להפוך לטלנובלה סוחטת דמעות, אבל ברטו בכישרונה ויכולותיה הקומיות הופכת אותו למופע יחיד מצחיק ומרגש שיעלה במוצ"ש בהבימה. המופע "חוצפה שלא תיאמן", מתחיל בסיפורה של ליליאן התינוקת מוונצואלה, שננטשה על ידי אביה ועלתה ארצה עם אמה ומגיע עד המפגש עם האיש שלצדה היום. בדרך מתוארות פגישות סודיות עם סוהא ערפאת, ופתקי האהבה שכתב לה בעלה הראשון, חנוך לוין. תחילתו של המופע היא בפגישה עם הפסיכולוגית שאמרה לברטו שהיא עברה בחייה דברים קשים. "זו החלטה שלי אם לפתוח את זה או לא", אומרת ברטו. "אבל אם לפתוח את זה אז לצחוק על זה". הרווח כולו שלנו. על הכתיבה הנהדרת אור ישראלי ועל הפסנתר תמיר ליבוביץ'.
מאיה נחום שחל
מחול
לרחף עם הרקדנים של אקראם חאן
הכוריאוגרף הבריטי עטור השבחים, אקראם חאן (48), יגיע בסוף השבוע לבית האופרה הישראלית עם המופע “לרמות את השטן”. היצירה מבוססת על סיפור מ“עלילות גילגמש”. “במקור חשבתי שהזמן הוא השטן, כי אני מזדקן ופרשתי מריקוד”, אמר בראיון, אך במהלך העבודה פיתח מודעות סביבתית: “אני ושותפיי ליצירה מאוד מוטרדים ממערכת היחסים שלנו עם הטבע, ומודעים לשינויי האקלים. אז חשבתי שהאנושות היא השטן ושהטבע צריך להתנקם בבני האדם, ואכן הטבע יתנקם בנו”. חאן שיתף פעולה בעבר עם יוצרים מובילים בהם ג’ולייט בינוש, פיטר ברוק, אניש קאפור וקיילי מינוג. על המופע החדש נכתב ב”לה מונד”: “הרקדנים, בגילי 68-25 כולם מדהימים, רוקדים בחן ובאופן מדויק לכוריאוגרפיה מתוחכמת. זהו מפנה אסתטי ופוליטי ביצירתו של חאן”.
מאיה נחום שחל
סביבה
להתמלא אנרגיות במיזם קהילתי חדש
מגרש הכדורסל הייחודי והיפהפה, שהושק לא מכבר בגינת מנשייה ברחוב ברנט 6 בתל אביב, מושך את העין והלב. הוא נוצר כחלק מפרויקט ללא מטרות רווח למען הקהילה, שיזם ליאם שרם, סטודנט שנתקל במגרש דומה בביקור בשכונה קטנה בפריז. לדבריו, "זה ריגש אותי ודיבר אליי. כל הזמן חשבתי איך זה שאין לי משהו כזה ליד הבית". שרם התחיל לחקור, מצא פרויקט כזה בארצות הברית, ובשנה וחצי האחרונות שקד על יישום המודל בתל אביב. הוא חבר לאמן והמעצב הגרפיטי, עדי נחום, ולחברת נירלט שתרמה את הצבעים, ואף שיתף בני נוער מבית השאנטי בתהליך הצביעה. המגרש שנבחר הוא עירוני ציבורי, נמצא על קו התפר שבין תל אביב ליפו, ומשרת אוכלוסייה מגוונת. "מחקרים מלמדים שהצבע במגרשים מעודד אנשים לבוא אליהם. ואנחנו מקווים שמה שעשינו יעודד עוד אוכלוסיות לאמץ אורח חיים ספורטיבי".
עילית מינמר
טלוויזיה
להתמכר לגרסה עדכנית ונשית של "בעל זבוב"
“הצהובות", דרמת מתח המשלבת קצת אימה, מין פיוז'ן טלוויזיוני כמקובל היום, שעלתה השבוע ב־yes ובארצות הברית בשואוטיים. היא סוג של "בעל זבוב" אילו היו בו רק בנות, המתרחשת בשני צירי זמן — ההווה, והעבר שלפני 25 שנה בשנת 1995. "הצהובות", קבוצת כדורגל של בנות בתיכון מניו ג'רזי, טסו למשחק אליפות המדינה בסיאטל, והמטוס שלהן התרסק אי שם באונטריו המושלגת, ובמשך שנה וחצי הן היו צריכות לשרוד. כיום פוגשים את הנשים שבגרו, המחביאות סיפור וסודות רבים וקשים מהתקופה ההיא. למרות הבטחה שלהן לא לספר לעולם את אשר קרה שם — ומההבלחות אל העבר התרחשו שם מעשי זוועה — יש שמועות, וגם כידוע הבטחות נועדו שיפרו אותן. את הסדרה יצרו מפיקי "נרקוס", בני הזוג אשלי לייל ובארט ניקרסון, ובשחקניות הבוגרות אפשר למצוא את כריסטינה ריצ'י וג'ולייט לואיס. הסדרה היא לא לצמחונים, טבעונים או סתם אנשים רגישים לאכילת בשר אדם, אבל היא מותחת, מפתיעה וממכרת מתחילתה.
רותה קופפר
קולנוע
לחזור לקרב המופתי על אלג'יר
היום ייפתח בסינמטק תל אביב פסטיבל "סולידריות", המוקדש לקולנוע פוליטי העוסק בערכים ליברליים ובשוויון זכויות. במסגרתו יש סרט אחד שהוא חובת צפייה: "הקרב על אלג'יר", בהקרנה נדירה על מסך גדול במלאת 55 שנה לבכורתו. הבמאי האיטלקי ג'ילו פונטקורבו יצר סרט ניאו־ריאליסטי שנראה כמו דיווח חדשותי על המאבק של מחתרת החזית לשחרור לאומי (NLF), שהצליחה במאבק הגרילה שלה לשיחרור אלג'יר מהכיבוש הצרפתי. הסרט מבוסס על זכרונותיו של סעדי יאסף, שגם מלוהק לאחד התפקידים הראשיים בסרט בתור ראש הארגון. יאסף הלך לעולמו לפני כחודש, בגיל 93. ורנר הרצוג וקן לואץ' מגדירים את "הקרב על אלג'יר" כסרט חובה, ותתקשו למצוא במאי שגדל בשנות הששים שלא מגדיר אותו השפעה עליו: רידלי סקוט רצה לביים בשנות השבעים גרסה שלו של "חולית" בהשראת הסרט. אבי נשר מגדיר את הסרט כהשפעה עליו ביצירת "זעם ותהילה". המוזיקה של אניו מוריקונה מזכירה שלמרות התחושה התיעודית, בסופו של דבר זה רק סרט.
יאיר רוה
