הבמאי שרואה מעבר למסך
הבמאי שרואה מעבר למסך
נורי בילגה ג'יילון, הבמאי הטורקי כוכב פסטיבל קאן, הוצג לצופים הישראלים בזכות פנינה בלייר, מנהלת פסטיבל חיפה המנוחה. בסרטו האחרון הוא בוחר להגיש סיפור קצר בשוטים ארוכים ופיוטיים, ששואלים שאלה רלבנטית מתמיד: איך חיים בעולם כה אלים?
בתור מי שאהבת הקולנוע שלו נולדה בשנות ה־80, הטעם שלי בסרטים התחיל מאמריקה, עם יצירות שנעו על קווי התפר המטושטשים שבין מסחריות לאמנותיות, שטחיות ומעמיקות, אבל כמעט תמיד כאלה שניסו לעניין את הקהל באמצעות עריכה מהירה, מוזיקה חזקה ותקריבים גדולים. באותן שנים הקולנוע האירופי שהגיע לישראל נראה לי שמרני ומזויף, פסאודו־אמנותי ולמעשה חנפני, והמבקרים שהעריצו אותו הרגיזו אותי. לכן, אני זוכר עד היום את אלה שבזכותם גיליתי סוגי קולנוע אחר: יגאל בורשטיין, למשל, שהיה המורה שלי באוניברסיטת תל אביב, את ז'אן־לוק גודאר. או אבינועם חרפ"ק, המנהל האמנותי לשעבר של פסטיבל ירושלים, את צאי מינג־ליאנג.
וגם פנינה בלייר, מנהלת פסטיבל חיפה שהלכה לאחרונה לעולמה והטעם הקולנועי שלה, והמחוות שערכה לקלאסיקות קולנועיות, היו בית הספר הכי גדול שלי: בזכותה אני בקיא בפילמוגרפיות של ז'אק טאטי, המיוזיקלס של MGM או מערבוני הספגטי. בזכותה ראיתי את כל סרטיו של תיאו אנגלופולוס, וגם פגשתי את האיש עצמו. ובזכותה הכרתי את סרטיו של הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילון, עוד לפני שהפך ליקיר פסטיבל קאן. ג'יילון היה מין "במאי הבית" של פסטיבל חיפה.
השבוע עולה בארץ "על עשבים יבשים", סרטו האחרון, שהוצג בקאן ב־2023 (שם זכה בפרס השחקנית) ושיכול לשמש נקודת מפגש והיכרות טובה איתו. סרטיו הקודמים — "היו זמנים באנטליה", "שנת חורף" ו"עץ האגס הפראי" — היו מראש מיועדים לצופים מיטיבי לכת, שכבר יודעים איך לפצח את העובדה שסרטיו מרובי דקות אך מועטי עלילה.
"על עשבים יבשים", לעומת זאת, הוא אומנם סרט ארוך מאוד (שלוש שעות ו־17 דקות) אבל יש בו שפע עלילה. במרכז הסרט עומד סאמט (דניס ג'לילוגו, שצופי נטפליקס יזהו מהלהיט הטורקי "נס בתא 7"), צלם חובב שעובד בתור מורה בבית ספר באזור נידח באנטליה, והסרט מתרחש בשיא עונת הכפור, כשכל הערבה הטורקית מכוסה שלג. סאמט תקוע באמצע שום מקום. המדינה היא זו שמשבצת את המורים ברחבי טורקיה, וסאמט סופר את הימים עד שיגיע מועד שיבוצו מחדש והוא יוכל לעזוב את הכפר הקטן והקרתני, שנשלט על ידי שוטרים וחיילים — ולעבור ללמד באיסטנבול. ההתנשאות של סאמט על האנשים סביבו תתנקם בו.
כדרכו, ג'יילון יוצר סצנות ארוכות, גדושות במלל, שכל אחת מהן מספרת סיפור שלם. אם סרטו הקודם נוצר בהשראת סיפור של צ'כוב, נדמה שהסרט החדש (שאת התסריט לו כתב עם אשתו, שותפתו הכמעט קבועה לכתיבה) מנסה להיות המקבילה הקולנועית לרומן של טולסטוי: סיפור קטן על פני מאות עמודים, ולכל דמות יש סיפור משלה.
אבל הסיפור של סאמט מתחיל שעה אחרי תחילת הסרט, כשלראש הכפר מגיעה תלונה מטעם מנהל בית הספר, על כך שיש חשדות שסאמט, ומורה נוסף שהוא גם שותפו לדירה, ניהלו קשרים לא ראויים עם תלמידות בבית הספר. סאמט, שאמנם שנא את הכפר אבל אהב את תלמידיו, נהיה יותר ויותר עוין כלפיהם. מי שעומדת במרכז העלילה הזאת היא ילדה בשם סבים (אג'ה באג'י המצוינת), שברור שהיא תלמידה מצטיינת וחביבת המורה, שאף מעניק לה יחס מועדף וברור גם שהיא די מאוהבת בו, בדרכה הילדותית. ככל שסאמט מנסה להיאבק בהאשמות השווא נגדו, כך הוא שוקע יותר בחול הטובעני של שקריו ובהפכפכות הציבור — שלפני רגע הפך אותו לגיבור מקומי וכעת מתייחס אליו כאל פושע. במקביל, נרקמת ידידות, ואולי חיזור, בין סאמט לבין מורה מכפר סמוך, נוריי (מרווה דיזדר, שזכתה בקאן), שסוחבת צליעה מאז שרגלה נקטעה אחרי שנפצעה בפיגוע. שותפו לדירה של סאמט, שגם מחזר אחרי אותה נוריי, מספר על אחיו, שנורה על ידי השלטונות כי חשדו שהוא מרגל, ואז התברר שזו היתה טעות. "הם התנצלו", הוא מספר, "אבל מה שווה ההתנצלות? הוא מת".
כך, מאינטראקציה לאינטראקציה מתחילה להתחוור התימה המרכזית בסרט: נוכחות האלימות בחיי האדם, וחיים במציאות של אימה וחשדות. הסרט מביט בעולם סביבו ושואל איך בכלל אפשר לחיות בעולם כל כך אלים, שבו האלימות כה שרירותית, "עולם שכולו עסוק בנקמה", כמו שאומר אחד הגברים בסרט.
כדי לפצח את השפה הקולנועית של ג'יילון, שנראית במבט ראשון מאוד ריאליסטית ונטורליסטית, כמו סרט טבע על בני אדם, צריך להגיע לשעה השנייה של הסרט, שבה דמות כמעט אגבית לעלילה מספרת בשוט רצוף, ארוך ואיטי על השוטרים שהגיעו לילה אחד כשהיה ילד ועצרו את אביו. זו היתה הפעם האחרונה שראה אותו. "אבל מה שמעניין", הוא אומר, "הוא שאני לא זוכר מהלילה הזה את אבא שלי, אלא את הבהוב האש מתנור ההסקה על התקרה. כי מה שחשוב הוא לא מה שקרה, אלא מה שנמצא מעבר למה שרואים, מה קורה בתוכנו" — וזו תמצית הקולנוע של נורי בילגה ג'יילון, וההסבר הקצר והקולע למה הוא מספר סיפור קצר בסרט ארוך. כי בסופו של דבר בקולנוע, מה שבאמת קרה במציאות, הוא לא מה שחשוב.
