"לא נתפס שמאיה וקארינה לא אתנו"
"לא נתפס שמאיה וקארינה לא אתנו"
קארינה פריטיקה ומאיה חיים היו עובדות צעירות במסעדת לונל שירדו ב־7 באוקטובר לפסטיבל נובה ונרצחו שם. עכשיו שהשף ינון אלעל חזר מחודשיים בעזה והמקום נפתח מחדש, הוצבה שם פינת הנצחה לזכרן ויוגש גם הקוקטייל שהכי אהבו וייקרא מעתה על שמן. "יש מה לפחד, אבל אנחנו מאמינים שאפשר להרים את הענף מחדש", אומר הבעלים עמרי קאופטייל
מסעדת לונל נפתחה בסוף אוגוסט וכמו רבות מאחיותיה נסגרה בתחילת אוקטובר. השף שלה, ינון אלעל גויס למלחמה ושירת למעלה מחודשיים בעזה. אני פוגש אותו ואת שותפו הצעיר עמרי קאופטייל (26) בערב הפתיחה המחודשת. קאופטייל לא מפגין התרגשות. אלעל (32) הוא מטבעו טיפוס רגשני יותר, והמלחמה הפכה אותו ליותר קופצני גם, מטבע הדברים. המסעדה שוכנת במגדלים העגולים ברחוב אברבנל 72 בפלורנטין. היא אלגנטית אבל לא מעונבת או מלחיצה, יפת מראה ובעיקר בעלת תפריט שמכוון גבוה, אם כי לא גבוה מדי, ויש בה משהו לא מתל אביב: עם תצלום של בריז'יט בארדו על התפריט ואמבטיה מלאה בקבוקי יין ריקים.
עמרי קאופטייל: "בהתחלה לא הסכמתי למאיה וקרינה לרדת למסיבה אבל הן באו אלי עם העיניים הגדולות שלהן, ולא עמדתי בזה. אני מנסה לא לחשוב על זה"
עכשיו למרבה הצער נוספה שם גם פינת זיכרון. מונצחות בה מאיה חיים וקארינה פריטיקה, מלצריות של המסעדה שנרצחו במסיבה בפסטיבל נובה. אנחנו ניגשים לפינת הזיכרון עם תמונתיהן ונרות דולקים. זה מצמרר. בחורות צעירות כל כך, יפיפיות שתיהן. קצת קשה להמשיך בשיחה. קאופטייל מספר לי שהחליטו להנציח את השתיים בדרך נוספת: "אנחנו מגישים עכשיו קוקטייל שנקרא על שמן, זה הקוקטייל שהן הכי אהבו לשתות".
ידעת שהן יורדות למסיבה ליד עזה? לא ניסית למנוע מהן?
"לא ידעתי שזה על גבול עזה. אבל בהתחלה לא הסכמתי שירדו לשם פשוט כי הייתי צריך אותן בעבודה. מאיה היתה אח"משית שלי".
אם היית מתעקש אולי היית יכול אולי להציל אותן?
"אני לא נותן לעצמי לחשוב על זה. הן באו אלי שתיהן עם העיניים הגדולות שלהן, 'עמרי, זו המסיבה האחרונה לפני שאנחנו טסות לדרום אמריקה'".
"פתאום אני רואה מחבל"
גם אלעל חווה את 7 באוקטובר על בשרו. "ב־10:00 בבוקר כבר הגיעה הודעה בווטסאפ של היחידה שלי במילואים בגבעתי: 'כבשו את כל ישובי העוטף, כולם להגיע לימ"ח, לחתום על נשק ולצאת' ב־12:00 כבר הייתי שם. ב־15:00 צאנו לשטח. ב22:30 הגענו לכרם שלום. שם גם נתקלנו במחבלים. אנחנו סורקים את השטח, שקט ואין כלום. ואז אחד חבר אומר לי: 'תגיד, שמעת מישהו מדבר בערבית'. אמרתי לו, 'נראה לי שאתה כבר מדמיין. אבל תן לי לסרוק עם הכוונת'. ואז איך שאני סורק אני רואה את המחבל רץ אלינו. בלי לחשוב פעמיים אני יורה בו והוא נופל ואני ממשיך לירות. אחר כך התברר שהיו שם עוד המון מחבלים. יש לי ריח של גופות באף עד עכשיו. ויש לי צפצופים באוזניים עד היום מהיריות. עכשיו חברים שלי שם ואני פותח מסעדה".
איך אתה חי עם זה?
"חרא. כשהלכתי לשם כולם אמרו לי 'אל תהיה גיבור', ואני התעצבנתי. כי מה זה לא להיות גיבור? זה אומר לא להסתער. ואז מי ינצח, מי ישמור על החברים, מי ישמור על הבית? צריך גיבורים. ויש גיבורים היום, שאנחנו חייבים להם את חיינו".
יש תחושה של אנשים שם נהרגים ואנחנו כאן מוזגים יין?
"יש".
"היינו שני זכרי אלפא"
קאופטייל, גל"צניק לשעבר, כשאני שואל אותו איך הגיע משם לאוכל הוא טופח בחיוך על כרסו ואומר בחיוך "אני אוהב לאכול. אחרי הצבא הלכתי להיות מלצר. אחרי שלושה חודשים נהייתי אחראי משמרת, אחר כך אחראי מלצרים אחר כך מנהל מסעדה בסניף סביון של 'ביתא קפה'. משם, בדיוק בקורונה, פתחתי את מעדניית 'מנחם', על שם סבא שלי בבוגרשוב פינת הירקון. אחרי ארבעה חודשים כשהבנתי שהקורונה קצת נרגעת ואנשים רצו שוב לשבת באיזה מקום החלטתי שאני צריך לעשות משהו יותר 'מסעדתי'. פרסמתי שאני מחפש שף והגיע ינון".
אלעל , ירושלמי במקור שעובד במסעדות מגיל 14 ומבשל מגיל 10 ("שניצל ופתיתים לאחים שלי). ברזומה שלו חמש שנים של עבודה בקבוצת מחניודה של אסף גרניט ושותפיו, שבסיומן היה השף בפועל של מסעדת הדגל מחניודה. בדרך הספיק גם להשתלם במסעדת 'פויול' היוקרתית והנחשבת במקסיקו סיטי. "אוכל מגעיל." הוא צוחק. "תולעים מיובשות, ביצי נמלים... בכלל, אני שונא אוכל מקסיקני. נסעתי לשם בעקבות אהבה. אבל למדתי להיות טבח".
דווקא עם קאופטייל לא הכל התחיל חלק, הוא מספר: "באתי, ראיתי את המקום הזה, 'מנחם' והבנתי שזה לא בשבילי. מעדנייה. וגם איזה מין שם זה, מנחם? אמרתי לעצמי אני אקשיב ואז אתקשר עוד יומיים ואגיד שזה לא בשבילי. חמש דקות אחרי שיצאתי, עמרי התקשר ואמר לי 'שף, מה שאתה רוצה — זה מה שיהיה'".
קאופטייל:" ראיתי שהוא מתאבד שיעי שלא מפחד מכלום וסוף־סוף יש לי מישהו לצאת איתו לדרך."
ומאז הם ביחד. הם קיצרו את שם המקום ל"מנא" שפעלה עד לפני שבועיים.
"אני כעסתי אחר כך". אומר אלעל. "הם קיבלו אותי בידיעה שהם הולכים לסגור".
קאופטייל מביט בו באי נוחות. "זה לא נכון". עכשיו השניים רבים לנגד עיני ואז ברור לי שהם יגיעו רחוק. ריבים זה חשוב לזוגיות רצינית וארוכה.
"ידעתי שינון הוא הצ'אנס האחרון שלי. אבל האמת שלא סבלתי אותו בחצי שנה הראשונה", מודה קאופטייל. היינו שני זכרי אלפא".
"מנא" נפתחה מחדש ב־15 מאוקטובר, וינון עוד היה במילואים, אז מי בישל?"
"אני. אני טבח גרוע אבל זה מה שהיה", מודה קאופטייל, "עכשיו החלטנו שזה יותר מדי בשבילנו להחזיק שתי מסעדות בתקופה הזו".
ינון אלעל: "כשירדתי לעזה ב־7 באוקטובר אמרו לי 'אל תהיה גיבור'. התעצבנתי. כי מה זה לא להיות גיבור? אז מי יסתער, ינצח וישמור על הבית?"
נראה שכל הטיימינג שלכם לא משהו.
"היה לנו חודש ממש טוב בלונל עד שהגיעה המלחמה. והערב אנחנו פותחים שוב לראשונה והמסעדה כבר מוזמנת לגמרי. אז אנחנו אופטימים. זה מפחיד אבל אנחנו מאמינים בעצמנו. עכשיו אנחנו מאחדים בין התפריטים של מנא ולונל של לפני המלחמה. חלק ממי שיבוא לכאן הערב הם לקוחות שהזמינו ל'מנא' וגילו שהיא נסגרה והעברנו אותם לפה. יש מה לפחד, אבל אנחנו מאמינים שאפשר וצריך להרים את הענף מחדש".
עוברים מטונה לפלמידה"
לא עשיתם שינויים בתפריט?
"הוצאנו את חומרי הגלם היקרים: אנטרקוט, אויסטרים וכאלה, והכנסנו המון חומרי גלם מקומיים: במקום טונה נשתמש בפלמידה אדומה... האמת, היא גם יותר טעימה. וזה מכאן"
אלעל מגיש לי קובנה על בסיס סמנה (חמאה מזוקקת), רמז לחצי התימני שלו עם רסק עגבניות וסחוג תוצרת בית. וזה מופלא ממש. הוא ממשיך בפתיח קטן של אינטיאס נא עם יוגורט, בצל סגול, פיסטוק וכוסברה ולידו טרטלט קטן ובו טרטר דג על יוגורט וסחוג, שוב, וזה עובד נהדר ואחר כך תמנון צלוי בחמאת פלפל שאטה (האיש אוהב חריף, ובצדק) ועגבניות שרי על בריוש. זו אחת ממנות התמנון הטובות שאכלתי מימי . ולקינוח עוגת קרפים ברוטב פיסטוק.
אין ספק שהוא טבח מופלא ממש, השאלה אם הראש שלו עכשיו במסעדה. "חברים שלי בעזה ואני פה ואני רוצה למות. רוצה להיות איתם. למרות ששחררו אותי כי ביקשתי להציל את העסק. התחשבו בי. היה לי מזל. אבל אני כל הזמן שואל את עצמי למה אני כאן. אני פה כי אין לי ברירה. חברים שלי בעזה".
אתה משוגע?
"אני משוגע אחושרמוטה".
יכול להיות שיקראו לך שוב?
"יכול להיות שיקראו לי, ואז אני רץ. אבל לא אלך בלי שיקראו. זה לא פייר כלפי עמרי וכלפי עצמי. זה העסק הכסף והחיים שלי. אני רק רוצה לעבוד, להרוויח כסף ושקט. התמונה של מאיה וקארינה כאן, מסתכלות עלי, כל הזמן מולי. אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו איך הן לא כאן איתנו לפתוח את המקום הזה מחדש. זה לא נתפס. אז כן, אני כל הזמן שואל את עצמי שאלות. אבל איזו ברירה יש לי. עסקית ונפשית ובכלל. אני יכול לעשות משהו אחר?"
