"איך אומרים במילואים? אל תיתן לאמת להרוס לך סיפור טוב"
"איך אומרים במילואים? אל תיתן לאמת להרוס לך סיפור טוב"
עירד רובינשטיין ויואב שוטן גושן שירתו יחד ביחידה מובחרת ומאז הם יוצרים במשותף מחזות עטורי שבחים. עכשיו הם מעלים בקאמרי את "הטנק" על פי ספרו של אסף ענברי. "הצגה שבאה לפרק את הדבק של הישראליות, ולשאול מה באמת היה"
אירוע עצירת הטנק הסורי בשערי קיבוץ דגניה במלחמת יום העצמאות נחשב לאחד מסיפורי הגבורה הגדולים של ישראל. מי היה הגיבור שעצר את הטנק? חמישה אנשים טוענים לכתר וכל אחד מהם משוכנע שהוא זה שהכריע את המלחמה. הקרב על הקרדיט בין חמישה אנשים מחמישה קצוות של החברה הישראלית הופך למאבק גדול יותר, על המיתוס שעליו קמה המדינה. לאירוע הזה הקדיש אסף ענברי את ספרו "הטנק", שעכשיו עובד למחזה על ידי יואב שוטן גושן ועירד רובינשטיין. "הספר נע בין 1948 ל־1973, בין המיתוס לשברו. בין הרגע הלא ייאמן שהוקמה פה מדינה כנגד כל הסיכויים, לבין הרגע שהמדינה הזו כמעט נעלמה, ויש פה תהליך של התפכחות", אומר שוטן גושן. "המעבר הזה שולח את הגיבורים לאיזשהו חשבון נפש, ואותנו להבין מהי הישראליות"
המארב שלא היה
המחזה שיעלה בקאמרי ב־18 בפברואר מציג את נקודות המבט של כל אחד מחמשת הגיבורים. "גיבורי ההצגה הם נציגי השבטים", אומר רובינשטיין. "זרחיה הוא השבט המזרחי, ומביא איתו קצת מיסטיקה יהודית. בורק'ה הוא השבט הימני, אנשל הוא יקה שמאמין בדייקנות, הוכבאום הקיבוצניק המפא"יניק, ועשת התל־אביבי העירוני, האליטה הישנה שמאבדת את כוחה. הסיפורים הם כמו הדבק שמחזיק את המדינה שקמה על המעשים האלה. ההצגה הזו באה קצת לפרק את הדבק, ורגע להטיל ספק בסיפורים ולשאול מה באמת היה".
2 צפייה בגלריה
רובינשטיין (מימין) ושוטן גושן במילואים ב־2006. “היו מצבים שהחיים שלנו היו תלויים אחד בשני, וזה יצר בינינו
אמון גדול"
"זו תופעה שאנחנו מכירים מהשירות שלנו בצבא", אומר שוטן גושן. "אחרי רגעים ופעולות מבצעיות לאנשים יש גרסאות שונות לגבי מה היה, וכל מיני רגעים קטנים פתאום הופכים לגדולים, וברבות השנים בכלל לאגדות. ככל שחולף הזמן מה שחשוב זה לא מה שהיה אלא הסיפור שאנחנו בוחרים לספר".
תן דוגמה.
"היה מארב בלבנון שבו אחד החבר'ה זיהה מחבלים ועד היום הוא מספר מה בדיוק ראה. כולנו עמדנו שם ולא ראינו כלום. אני זוכר שהייתי שם אבל יש אנשים שאומרים שלא הייתי שם".
"הוא לא היה", צוחק רובינשטיין. "הוא היה בצוות השני. אני זוכר את זה כי אני הייתי שם, אבל כמו שאומרים במילואים, 'אל תיתן לאמת להרוס סיפור טוב'".
"ככל שהשיער מלבין, אנחנו יותר נאחזים בעבר", אומר שוטן גושן. "העבר הצבאי בתור איזושהי פעימת נצח בחיים בני חלוף, אתה כל הזמן רק חוזר לשם. זה מה שקורה גם לחמשת הגיבורים האלה, כי מבחינת כל אחד מהם הרגע שהוא עצר את הטנק זה סיפור חייו. כל אחד מהם מאמץ נרטיב והתפקיד שלנו הוא לכבד את כל הגרסאות ולספר אותן מנקודת מבטו. הטנק הזה הוא כתם רורשך שכל אחד משליך עליו את הערך שהוא מאמין בו".
"זה מעניין להתעסק במורשת שההורים שלי גדלו עליה, ולראות מה נשאר מזה היום, אם בכלל", אומר רובינשטיין. "יש פה הטלת ספק גדולה במיתולוגיה הישראלית. אנחנו לא באים לספר אותה אלא דווקא באים להראות שזה מרובד ושאין אמת אחת".
2 צפייה בגלריה
רובינשטיין (מימין) ושוטן גושן בחדר החזרות.“מעניין לבדוק מה נשאר מהמורשת שההורים שלנו גדלו עליה, אם בכלל"
( צילום: אוראל כהן)
רובינשטיין ושוטן גושן (41) הכירו בצבא כששירתו כלוחמים ביחידת החילוץ 669. כבר ביחידת העילית נהגו לעשות הצגות לחבר'ה ולערבי יחידה. אחרי הצבא רובינשטיין פנה ללימודים בבית צבי, ביים בתיאטראות השונים וכיום הוא במאי הבית של תיאטרון הקאמרי. שוטן גושן למד משפטים ועבד כעורך דין. כשרובינשטיין הציע לו לחבור אליו להצגה "דונה פלור נשואה לשניים" חל המפנה. "הוא חילץ אותי", אומר שוטן גושן. "הייתי חוזר מהמשרד בערב והיינו כותבים עד אחת בלילה, וזה מילא אותי באנרגיה. הלכתי ללמוד תסריטאות בסם שפיגל". הם יצרו יחד הצגות עטורות שבחים כמו "מר ורטיגו", "מלך הכלבים" ו"לילה אחד מרקוביץ'" והסרט "מקוללים".
לכתוב דמויות מהמילואים
עד כמה השירות הצבאי עזר לכם בכתיבה?
שוטן גושן: "זו לא רק ההזדהות עם המיתוסים והוויכוחים, זו גם היכרות עם גלריה של טיפוסים ופרופילים פסיכולוגיים של חברים, אחים שלנו, וזה עוזר לנו למצוא אפיונים לדמויות”. והוא מוסיף: “השירות הצבאי הביא אותנו למצבים שהחיים שלנו היו תלויים אחד בשני, ואני חושב שזה יצר בינינו אמון גדול, אף על פי שאנחנו גם מתווכחים ביצירה, וזה בסדר. לא הייתי רוצה לכתוב עם מישהו שרק אוהב את מה שאני עושה. האחריות שלנו היא להעביר את הקהל ברכבת ההרים הרגשית הזאת של הגיבורים, והמטרה שלנו היא להבין כל דמות ולעבור יחד איתה את הטלטלה של בין הקומי לטרגי, בין הנשגב לעלוב, בין כל התחנות של הישראליות. אלה חמישה סיבים בחבל של הישראליות: אשכנזים מול מזרחים, שמאל מול ימין, המוח היהודי והאלתור, הסטארט־אפ ניישן אבל גם הפרטאץ' והסמוך, הכאב והשכול, הלתת כתף והסחבקיות שאין שני לה".
ענברי היה מעורב?
"נעזרנו בו בשלבי הכתיבה בזום, הוא נתן הערות לדראפטים וגם ביקר בחזרות. זה פשע לא להשתמש במוח שהגה את זה, אבל צריך גם לדעת להתרחק כי זו לא אותה יצירה. מי שבא להצגה ומצפה לקבל את הספר מוצג לא יהיה מרוצה. ההצגה חייבת להיות אחרת כי היא משרתת את אל התיאטרון", אומר רובינשטיין.
בהצגה בבימויו של רובינשטיין משתתפים מיכה סלקטר, נדב אסולין, יואב לוי, דודו ניב, שמחה ברבירו, מורן ארביב גנס, שון מונגוזה, טל וייס, דולב אוחנה וגל סרי. החזרות מתקיימות בהרכב חסר המאפיין את התקופה. רובינשטיין קופץ מכיסא הבמאי מדי פעם להחליף שחקנים חסרים או לתפעל אביזרים על הבמה. "זה סיוט", הוא אומר. "הכל משובש. זה פוגע רוחבית בתיאטרון, הכל מתעכב — התפאורה, האביזרים התלבושות. כולם עושים הכל ונדרכים לטובת העניין. זו לא תקופה רגילה ואנחנו עוד נזכור אותה".
