העונה החדשה של "הדוב": מגרה אבל מוגזם - וגם לא מוסרי
העונה החדשה של "הדוב": מגרה אבל מוגזם - וגם לא מוסרי
צילומי תקריב של מאכלים מצודדים וחומרי גלם, לצד הופעות אורח של השפים הבכירים בעולם, לא משאירים הרבה מקום לעלילה בפרק הפתיחה של העונה החדשה של "הדוב". מה שהם מצליחים לעשות זה להאדיר את הסגידה לאוכל מצולחת היטב ולשפים ככוכבי הרוקנרול של תקופתנו
עשר דקות לתוך הפרק הראשון בעונה השלישית של הסדרה המדוברת "הדוב" (שעלתה אצלנו היום ב"דיסני פלוס") אתה מבין שיש סיכוי טוב שלא תהיה בו עלילה. שסיקוונס המונטאז' (תמונות שמתחלפות זו בזו בלי עלילה של ממש) יימשך כך עד סוף הפרק. וזה אכן מה שקורה.
"הדוב" היא כידוע אחת הסדרות המדוברות, המצליחות ועטורות הפרסים בעולם בשנים האחרונות. קורותיו הדרמטיים עד מאוד של השף כרמי בראזאטו בן העיר שיקגו, מצליחים לרתק מיליונים בעולם, ובצדק. קורות אלו, מגובות בצוות שחקנים משובח בראשות ג'רמי אלן ווייט בתפקיד הראשי ובהופעות אורח נפלאות של גדולי השחקנים – אוליביה קולמן, ג'יימי לי קרטיס ואפילו בוב אודנקירק מ"סמוך על סול" – עטופות כמובן בשלל סצנות מטבח ובהן אינספור צילומי תקריב של מנות, חומרי גלם, להבות אש, סכינים ושאר טובין קולינריים.
זה יפה, זה מגרה, אפילו מחרמן וכמובן מתכתב עם רוח התקופה בה הפכו השפים כבר מזמן לכוכבי הרוק של המאה ה-21. השבוע קראתי אגב שהתקופה הזו כבר בעצם חלפה מהעולם. לא שמתי לב. הלוואי.
מדוע הלוואי? זה מחזיר אותי אל הפרק הנ"ל שכמות תקריבי המזון וחומרי הגלם בו תפסה את רובו והשאירה מעט מקום לפלאשבק העלילתי, תקציר העונות הקודמות שהיה אמור להכניס את הצופים לעונה החדשה. זה אולי בסדר להזכיר לצופים מה קרה בעונות הקודמות, ואפילו לאורך פרק אחד ש-36 הדקות שלו נדמו לנצח, אבל לעטוף את זה בכל כך הרבה אפונה ירוקה, שומר, תפוזי דם, עופות קשורים ונתחי טורו של טונה, מעורר ספק שמא לא באמת רצו לסכם כאן את אירועי הפרקים הקודמים, אלא פשוט לעשות פרק ב"שולחן השף" מחופש לפרק בסדרת דרמה שעוסקת בשף.
אל תוך עלילת הפרק הזה מגיחים גדולי השפים הפועלים כיום בעולם – דניאל בולו הצרפתי-ניו יורקי (אולי השף הכי מהולל באמריקה, לפחות עד לא מזמן) כמו גם רנה רדזפי מ"נומה" הדנית האגדית. לצידם מגיחה שוב השחקנית זוכת האוסקר אוליביה קולמן בתפקיד השפית-מנטורית של כרמי, ועוד כמה שפים שלא הצלחתי לזהות אם הם שפים גדולים אמיתיים או שחקנים. פאשלה שלי או שמא הישג לסדרה.
קלוזאפים אינסופיים של אוכל יפהפה הם כמובן לא דבר חדש על המסך. יהיה זה מאוחר מדי להתבכיין עכשיו על "דת האוכל" שהפכה בעשורים האחרונים שנייה רק לדת הכדורגל. או להיתמם ולהגיד שלפחות בכדורגל עושים ספורט. השחקנים אולי עושים, הצופים שותים בירה ומקללים. ואם כך הדבר, מה עדיף – טונה או גרעינים שחורים, יין אדום או בירה, כדורגל או מסעדות גורמה. אפילו להגיד שזה זול יותר (כדורגל) כבר לא ממש נכון. לא אם אתה נוסע לראות חצי גמר ביורו (כמו שעשו לא מעט ישראלים לאחרונה). לא פחות מאלה שצובאים עכשיו על הקווים ומנסים להשיג שולחן במסעדת היוקרה OCD שהודיעה הבוקר שתחזור שוב לפורמט היוקרתי ואפילו תוריד את מחיר הארוחה מ-690 שקל ל-669 שקל לרגל המצב.
ועדיין, אני תוהה, האם לא הגזמנו? עזבו רגע שכל האוכל הזה, בסדרה ומחוצה לה, כלומר כל הצלחות היפהפה הזה, מעורר לא פעם געגוע לסתם שווארמה בפיתה או פלאפל עם טחינה וסחוג שמטפטפים על המכנסיים. הבעיה האמיתית היא הפרופורציות כנראה. עולם שסוגד לשפים ואוכל, עם או בלי מלחמה בסביבה, הוא עולם בעייתי. לא רק במובן האקולוגי אלא גם, וסליחה מראש, המוסרי.
