אמון יריב: "אני לא מפעל תרבותי"
אמון יריב: "אני לא מפעל תרבותי"
גלריה גורדון, מהגלריות המסחריות המצליחות בישראל ואחד המוסדות המזוהים עם תל אביב, פותחת סניף מפואר בירושלים ונתקלת בהרמת גבות. "אם הייתי פותח סניף בלונדון לא היו אומרים שזה מוזר", אומר הבעלים שמשוכנע שהוא יצליח איפה שאחרים נכשלו. הוא לא מתנצל על שיטת התשלום הייחודית שלו לאמנים וגם לא מתעניין בדימוי השמרני שיצא לו. "אני לא עסוק בלהיראות מגניב או אוונגרדי. זה ממני והלאה"
בשבוע שעבר נחנך בירושלים חלל חדש של גלריה גורדון. זה רגע משמעותי בביוגרפיה של הגלריה, שנוסדה ב־1966 בתל אביב על ידי שעיה יריב. זה גם רגע מרגש בחייו של אמון יריב, בנם של שעיה יריב והמתרגמת והעורכת הלית ישורון, שהחל לנהל את הגלריה ב־2004 וחלם להקים לה שלוחה בירושלים. זה אפילו רגע משמעותי בחייה של הבירה, שאחרי שנים ארוכות נפתחת בה גלריה מסחרית חדשה לאמנות עכשווית (מרכז ספיר בגבעת שאול, בניין 3, קומה 3).
אפשר לומר יותר מכך: זו תעלומה כיצד בירושלים, הרוחשת אמנות מרתקת, לא התפתח שוק אמנות מסחרי עכשווי. יריב מאמין שהוא יצליח היכן שאחרים נכשלו. ״יש קהל שחי שם ובטח יש קהל גדול שמבקר בירושלים״, הוא אומר. ״כשאתה פותח עוד גלריה, אתה פותח עוד אפשרויות. אתה פוגש אנשים חדשים ולומד מהם לא מעט, זה קרה לי בכל פעם שפתחתי חלל חדש״.
למשל?
"למשל, המעבר מהגלריה ברחוב בן יהודה לחלל החדש בדרום תל אביב איפשר לי לעבוד עם רון ארד. פתאום היה לנו חלל ברמה בינלאומית מבחינת התאורה והאמצעים והגובה והנראות וזה איפשר להציג דברים שלא יכולתי להציג קודם.
"אני לא רואה הרבה תערוכות של צעירים. כשמשהו תופס אותי, אני חושב עליו בהקשר לגלריה. אני לא עסוק בלְרַצוֹת טעם ועמדה"
"או למשל כשפתחתי את גן הפסלים בסמוך לגלריה החדשה — מכרתי הרבה יותר. פתאום אתה לא צריך לספר שיש איזה דורצ׳ין במחסן וללכת להביא אותו משם. זה מפגש יותר נינוח ולא מחייב. אני מנסה לחשוב לטווח רחוק ולכן פתחתי בירושלים".
קודם כל מדובר בעוד נדל״ן, נכון? כמו החללים בתל אביב, גם זה חלל שרכשת.
"זו ממש לא איזו עסקת נדל״ן מזהירה, זו עסקת נדלן בסדר", הוא מחייך. ״אבל באמת לא ערכתי איזה סקר שוק לפני. הרגשתי שזה יכול לקרות. זה נראה לי לא הגיוני שזה לא יקרה".
אז איך אתה מסביר את זה שבעיר עם תיירות ענפה וקהל תרבותי גדול אפשר לספור על יד אחת את הגלריות המסחריות שפעלו בה. האחרונה, של אורי רוזנבך, שנפתחה ב־2015, לא שרדה.
"אני לא יודע להסביר את זה. יש שם הרבה מאוד אנשים שתרבות עברית ישראלית מעניינת אותם, שלא בהכרח קונים אמנות או לא בהכרח מסתובבים בגלריות, אבל כן מבקרים בבית האמנים ובמוזיאון ישראל. אז אני מקווה שהגלריה תקרב אליהם את החוויה הזאת. אני חושב שיש פער גדול בין להיכנס למכונית, לנסוע לתל אביב ולבחור להגיע לגלריה גורדון מאשר שהמקום הזה יהיה חלק מהטיול שלך ביום שישי. אני לא רואה למה זה לא יצליח״.
גלריה גורדון נחשבת לאחת הגלריות המצליחות ביותר בשדה הישראלי. אמנים רבים מחפשים את דרכם להיכלל ברשימת אמניה, שכוללת את רון ארד, מיכל נאמן, יאיר גרבוז, יעקב דורצ'ין, גל וינשטיין, יאן ראוכוורגר, דגנית ברסט ועוד רבים אחרים, מרביתם אמני דור הביניים ואמנים ותיקים, שנחשבו לפורצי דרך בשנות השבעים.
אלה אמני "דלות החומר" והאמנות המושגית, האהובים על יריב (וגם עליי). אבל לצד התשבחות הרבות גם נשמעת ביקורת על כך שזו גלריה שבעה, ממוסדת ובלתי מאתגרת ואין בה אמנות צעירה, ניסיונית ועכשווית.
"אני לא מעוניין לומר לאף אמן מה לעשות ולזעזע את עולמו. כמובן שיש לי נקודת המבט שלי על הדברים ואולי חלקם לוקחים אותה בחשבון"
כשאמון יריב (46) נשאל מה הוא עונה לביקורת כזו, הוא משיב ש"לא כל כך אכפת לי מה אנשים חושבים על הגלריה שלי, על הטעם שלי, על הפעילות שלי. אני מקבל הרבה מאוד תגובות טובות, ובטח יש גם כאלה שבשבילם זה לא מעניין, לא מאתגר או לא בודק גבולות. כל הדבר הזה הוא חסר משמעות בשבילי. אני עובד עם אמנים שהעבודה שלהם מעניינת אותי ושאני יכול לתרום במשהו לעשייה שלהם. אם את האחד זה מעניין ואת השני זה משעמם — זה עובר לי ליד האוזן. אני גם לא מפעל תרבותי. הדברים שאני עושה יש להם משמעות תרבותית מתוקף זה שלאמנים שלי יש בעיניי ובעיני הרבה אנשים אחרים ערך תרבותי רב".
אתה רואה הרבה תערוכות של אמנים צעירים?
"לא, אני לא רואה הרבה. כשמשהו תופס את תשומת הלב שלי, אז אני חושב עליו גם בהקשר של הגלריה. אני לא עסוק בלְרַצוֹת טעם, לרצות עמדה או להיראות מגניב או אוונגרדי. זה ממני והלאה".
לגלריה בירושלים תצרף אמנים נוספים או שתציג מהקיים?
" אחת הסיבות לפתוח חלל נוסף זה גם לפתוח עוד דרכי מחשבה ועוד אפשרויות תצוגה ועבודה משותפת. בכוונה לא פתחתי עם תערוכה של כל אמני הגלריה, מין סלט כזה שיוציא אותי בסדר עם כולם. אנחנו פותחים עם רגל אחת שהיא בשורשים של הגלריה, בעבר שלה, עם אביבה אורי שעבדה עם אבא שלי; ורגל שנייה עם עבודות חדשות של עופר ללוש, שהרגע יצאו מהסטודיו. ברור שכשיש לך מספיק מקומות להציג, התוכנית שלך יכולה להיות מאוד מגוונת ועשירה".
"יש פער גדול בין להיכנס למכונית, לנסוע לתל אביב ולבחור להגיע לגלריה, מאשר שהמקום הזה הוא חלק מהטיול שלך ביום שישי. אני לא רואה למה זה לא יצליח״
מי ינהל את כל המפעל העצום הזה?
"את כל הבחירות אני עושה וזה דבר שאני מקווה שתמיד אוכל לשמור עליו. אני לא רוצה להתנתק מהמפגש היומיומי עם האמנים והאספנים. להיות בצומת הזה, זה בדיוק המקום שבו אני רוצה להימצא".
יריב מדבר הרבה על הקשר עם האמנים, אך הקשר המסחרי איתם שונה מזה שקיים במרבית הגלריות בארץ. למשל, הוא לא מתחלק איתם במכירות על פי חלוקה של 50%־50%.
אתה בעצם קונה מהם במחיר מסוים ואחר כך מוכר ללקוח במחיר שאתה קובע. אולי גם זה תורם להצלחה הכלכלית.
"אני קונה הרבה מאוד מראש או כשצריך. ואני מממן הפקות משמעותיות. אבל אני לא חושב שההצלחה הכלכלית של הגלריה קשורה לזה. אני חושב על זה אחרת: הסיבה שהגלריה הזו היא כנראה מוצלחת היא המוכנות שלה לעבוד עם אמנים, להוציא ספרים ולהקים חללי תצוגה מצוינים לאורך זמן. אספנים מאמינים לנו שאנחנו מאמינים באמנים שאנחנו מציגים. עשינו בחירות אמנותיות מצוינות והצלחנו בעיקר בזכות המחויבות למשוך אמנים מעולים לעבוד איתנו״.
אתה מעורב בעבודה שלהם, ברמה של הכוונה לסוג מסוים של אמנות וקהל?
" לא. אני לא מעוניין לזעזע את העולם שבתוכו הם נמצאים ולא מעוניין להגיד לאף אחד מה לעשות, אני כן עומד בתווך הזה בינם לבין הצופה וכמובן שיש לי נקודת המבט שלי על הדברים ואולי חלקם לוקחים אותה בחשבון. האם בגלל זה אני אציג או לא אציג תערוכה שיש לה אופי לא מסחרי? — לא".
אתה הגלריה המסחרית המקומית היחידה שפותחת עוד סניף בעיר אחרת בארץ. לרוב השאיפה של הגלריות היא להתרחב לעולם הגדול.
"אם במקום בירושלים הייתי פותח עוד גלריה בלונדון או בניו יורק, אף אחד לא היה אומר לי שזה מוזר. אנחנו קשורים למקום ולאנשים ולשפה. זו גלריה שמדברת עברית מצוין, וכך הייתי רוצה שאנשים יפגשו אותנו ואת האמנות הישראלית. אני מאמין שיש קהל חדש במקום שהוא שעה נסיעה מתל אביב. כן. אני מאמין שבעיר של 800 אלף איש ויותר יהיו 800 לקוחות ואולי גם כמה אספנים שלא הכרנו״.
