קזבלנקה, עכשיו הרימייק: נותנים כבוד לעלייה ממרוקו
קזבלנקה, עכשיו הרימייק: נותנים כבוד לעלייה ממרוקו
שמלת כלולות מרוקאית בעיצוב חדשני, רקמה ידנית עם דימויים ילדותיים ואפילו מתכון למטבוחה משמשים. בתערוכה וספר חדש מתייחסות מעצבות ויוצרות בנות הדור השני והשלישי לעלייה ממרוקו למסורת שלתוכה גדלו, לא פעם בעין ביקורתית
תערוכה חדשה וספר בישול הרואה אור בימים אלה עוסקים שניהם במסורת המרוקאית מנקודת מבט עכשווית. היוצרות, דור שני ושלישי לעולים ממרוקו, אך גם מי שנישאה לבן משפחה מרוקאית ואהבתה לטעמים ולריחות התגברה, שואבות השראה מהשורשים המשפחתיים ומביעות כל אחת בתחומה את הקשר והחיבור הערכי והתרבותי בין העבר להווה.
במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע מוצגת התערוכה "בפריים ובחיים מרוקו: אופנה, לבוש וזהות", שאצרו חנה אסולין וד"ר רחל גץ־סלומון ובוחנת את הבגד כביטוי לערכים ולתרבות, כמפגיש נרטיבים היסטוריים וכמבטא יחסי גומלין בין מעמדות. בין המוצגים דגמים שיצרו המעצבות נטע איטח, דור שני לעולים ממרוקו, וסתיו אלפסי, דור שלישי. כל אחת בדרכה מתרגמת את הקשר לתרבות מרוקו ליצירה מרהיבה. איטח, בוגרת שנקר, יצרה דגמים בהשראת "השמלה הגדולה", שמלת החתונה המרוקאית המסורתית, העוברת במשפחתה 180 שנה. השמלה, שעשויה קטיפה משי וחוטי זהב, היתה של סבתה, וכל כלה במשפחה לובשת אותה בחינה שלה.
איטח העניקה פרשנות אישית מעודכנת לפריט ההיסטורי. "המשפחה שלי היתה ממגורשי ספרד וביקשה לשמור על הזיכרון השורשי מספרד", היא מספרת. "אני רציתי לוודא שהמסורת תישמר אבל גם להעניק ביטוי עתידני למראה האתני והמסורתי. לשאת את הזיכרון, למרות הקידמה. בדומה לזיכרון שלנו, שלפעמים מתעתע ומועצם — גם הבגדים הועצמו וקיבלו נפח. הגזרות עכשוויות, העיטורים המסורתיים על בדים טבעיים נהפכו להדפסות מתקדמות על הבד ופה ושם יש נגיעות של רקמה ידנית, השוזרת את המסורת ואת העתיד יחד".
אלפסי, בוגרת הפקולטה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצ"ו, מספרת גם היא סיפור משפחתי. סבתה נולדה במרוקו ואולצה להתחתן בגיל 12 עם גבר בן 30. העיצוב של הדגמים שלה מבטא, לדבריה, את תחושותיה של ילדה שבן לילה נאלצת להפוך לאשה ולשרוד את החיים שנכפו עליה. "זה סיפור שלא סיפרנו אותו בחוץ, אבל הוא היה שם וזה משהו שמלווה לא מעט משפחות ממרוקו ובכלל בארצות ערב", היא אומרת. "סבתא שלי עשתה המון עבודות יד. גדלתי על סיפורי הנוף המרוקאי, הצבעים החמים, הבדים הכבדים והתרבות התוססת". אלפסי השתמשה בבדי ברוקד כבדים בגזרות בעלות נפח ורקמה ידנית עם ציורים ילדותיים — כפרשנות לרקמות מרוקאיות על כפתנים.
ואילו בספר הבישול "דיאלנא" של רעות עזר־אסרף ומיכל וקסמן מספק הדור שגדל פה הצצה לאוכל המרוקאי. "המטבח המרוקאי", נכתב בהקדמה, "הוא בעיקר אנשים. הרגלי היומיום שלהם, המסורת, התרבות ומקומו של האוכל והחותם שהוא משאיר בכל אלה". וקסמן לא נולדה למטבח המרוקאי, היא התחתנה לתוכו, כלשונה. "משפחתו של שי, בעלי, היא מהקהילה של צפון מרוקו ובאוכל שלה ניכרות השפעות ספרדיות. אביו חיים היה מרוקאי, אמו עליזה בכלל מתוניס, אבל היא קיבלה עליה את המסורת המרוקאית וממנה למדתי הכל".
עזר־אסרף היא בת לאמא מרוקאית ונשואה למרוקאי. בספר המקיף שכתבו השתיים הן מעניקות פרשנות אישית עכשווית לידע ולמחקר ארוך השנים שלהן ולמתכונים המסורתיים. "אוכל הוא תרבות שלמה", אומרת וקסמן. "כשאני מגיעה למקום שאני לא מכירה, אני קודם כל הולכת לשוק, כדי להבין הקשרים. האנשים, הדוכנים, המזון — בתוך שנייה אני מקבלת תמונה על המקום". במסע למרוקו, היא מספרת, התארחו השתיים בבתים בפז ולמדו מבשלניות מקומיות. ובספר הן מצליחות להציג את האוכל המרוקאי מנקודת מבט שונה, עכשווית יותר ומקומית. "לקחנו אלמנטים הגיוניים למטבח המקומי והכנו מהם אוכל שלנו. הרי לא נשתמש בדברים שאין להם היתכנות כמו תבלינים או ירקות ופירות שיש רק שם". כך, למשל, בפרק של הסלטים יש מתכון לקרפצ'ו תאנים עם פסטו כוסברה. "לא תאכלי מנה כזאת אצל סבתא מרוקאית", אומרת וקסמן, "אבל יש בה היגיון, בצבעים ובחומר הגלם. גם מטבוחה משמשים היא דוגמה טובה. אלה דברים שמתחברים, אבל הם שלנו. או דגים נאים: במרוקו לא אוכלים דג נא אף שיש שם דגה מדהימה. זו הפרשנות שלנו". הצילומים הם של נירית גור קרבי. גם היא דור שני לעולים ממרוקו. "רצינו שהספר יהיה בעל אופי מרוקאי", אומרת וקסמן, "אבל לא רצינו ליפול לקלישאות של אוריינטליזם. רצינו לייצר שפה חזותית שמתאימה לתפישה שלנו את המטבח הזה, שחלקה מסורתית אבל חלקה גם פרשנות שלנו". זה התבטא בפלטת הצבעים בגוני החמרה, ורדרד ותכלת, בשילוב של תמונות המנות ותמונות ממרוקו ובכלי אוכל שיוצרו במיוחד בשיתוף עם הקרמיקאית עירית בירן, על בסיס טרקוטה.
