"המזרחיות הישראלית לא מייצגת אותי"
"המזרחיות הישראלית לא מייצגת אותי"
"אי אפשר להיות מזרחי ולהתעלם מהאסלאם", קובע האמן המוערך אריק אליהו בוקובזה. בתערוכה חדשה הוא משחזר את בית הוריו בתוניסיה דווקא במסגד, מציג גם את חפצי הצופים ומוכיח ש"צרפוקאים הם לא המצאה חדשה"
אריק אליהו בוקובזה מזמין לשוטט בביתו ולהכיר את בני משפחתו. אבל זה לא הבית האמיתי של האמן ובן זוגו שגרים בתל אביב, אלא בית משפחתו מתוניסיה של תחילת המאה ה־20. בתערוכת היחיד שלו ״עניין משפחתי״, שנפתחה מחדש כעת, הוא יצר הדמיה של בית משפחתו התוניסאית, כולל המאכלים, האופנה והמוזיקה. וכל זה קורה בבאר שבע — במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, ששימש בעבר כמסגד.
זו לא הפעם הראשונה שבוקובזה (60), אמן שכבר הציג תערוכות יחיד במוזיאונים וגלריות חשובים בארץ, עוסק בחומרים נפיצים של זהות מזרחית, הגירה לישראל ומסורות משפחתו, אבל נדמה שזו תערוכתו החושפנית ביותר. הוא נולד בפריז למשפחה שהיגרה מתוניסיה, ובילדותו עלה לישראל. הוא החל להציג בגיל מאוחר יחסית, 37, לאחר שעבד כעשור כרוקח, תופעה חריגה יחסית באמנות הישראלית. גם הסגנון הצבעוני, הזוהר והשטוח שלו שמערבב תרבות פופ, אופנה וקישוטיות מוסלמית נתפס בראשית דרכו כחריג בעיני שומרי הסף של האמנות הישראלית שקידשו אסתטיקה רזה, מינימליסטית ואפרורית.
בתערוכה, שאוצרת ד״ר שרון לאור־סירק, חלל המסגד חולק לאזורים המדמים חדר אוכל, מטבח, חדר שינה וחדר ילדים. דמות אחת או יותר מבני המשפחה נוכחת בכל חדר ברגע אחד של שגרת היומיום באמצעות סרטי וידיאו־אנימציה. ובכל חדר בבית מוצג מיצב אחד או יותר המשלב את החפצים שהביאו בני משפחת בוקובזה מתוניסיה לצרפת ומאוחר יותר לישראל, רובם מהנדוניה של אמו. בוקובזה בחר בהם כנקודת מוצא לסיפורים וזיכרונות מעברו האישי. בנוסף, גם הקהילה התוניסאית הישראלית הפכה לשותפה בפרויקט: בוקובזה ולאור־סירק הזמינו את עולי תוניסיה להציג עמם חפצים מקוריים ששרדו את העלייה לישראל.
איזו חוויה אתה מייעד למבקרים?
"הרעיון ליצור בית יהודי בתוך מסגד שהוא היום מוזיאון מדבר על זה שהתרבות היהודית של צפון אפריקה היא חלק מתרבות האסלאם. זו אקסיומה שבישראל היא לרוב מחוץ לקונצנזוס. יהודי צפון אפריקה לא מוכנים להסתכל על זה כתרבות ערב, בגלל הסטריאוטיפים ובגלל המשמעות השלילית שמוצמדת לאסלאם, ומאז 7 באוקטובר יותר מתמיד: האסלאם נתפס כקיצוני, כחמאס, כדעאש. אפשר להבין אם תהיה רתיעה מהרעיון של התערוכה, כי האסלאם הראה את עצמו בצורה הכי קיצונית שלו. אבל יש גם אקסיומה שנייה לתערוכה, ובה הפתרון שלי לבעיה הזו. אני עוסק בזה מבחינה תרבותית, ומתוך גישה חילונית. התערוכה מציגה דווקא את הרב־תרבותיות ואת נקודות המגע בין יהודים לערבים. אמונה יהודית או מוסלמית זה יותר מושג של תרבות ולא מושג של דת".
רבים מתנגדים לתפיסה הזאת.
"לא כל האסלאם קיצוני, ולא כל עזה חמאס. אם כל התרבות הזו משמעה להשמיד את היהדות — איך אני יכול לומר שלי יש חלק בתרבות הזו? את התערוכה אני מציג במוזיאון לתרבות האסלאם, לא לדת האסלאם. אומנם לדת המוסלמית היתה השפעה על התרבות, אבל מצד שני כן היה דו־קיום שנוצר בין יהודים לערבים. רק בארץ המושג 'מזרחי' מנטרל מתוכו את המושגים 'אסלאמי' ו'ערבי'. התערוכה פונה למזרחים עצמם, לקהילה שלי, כיוון שלדעתי ההגדרה וההזדהות לא נכונות. הרי כור ההיתוך הציוני בסופו של דבר לא הצליח, וכמזרחים לא הפכנו להיות צברים שווים. אבל כור ההיתוך המזרחי הצליח בדרכו, כי הוא לקח כל מיני קהילות מארצות המזרח השונות והפך אותן למשהו שלא שמייצג אותי: בישראל היום מה שהמושג 'מזרחי' עושה, זה שהוא פשוט מוחק ומבטל את כל ההבדלים בין יוצאי צפון אפריקה, תימן, פרס ועיראק, שבאמת אין הרבה קשר ביניהם. אפילו בתוניסיה יש לא מעט הבדלים: באי ג׳רבה, למשל, היהודים בכלל התנגדו לתרבות צרפת ולבתי הספר של אליאנס, ויותר הדגישו את הקשר היהודי־ערבי. בכלל, יהדות תוניסיה, בגלל הפתיחות והקוסמפוליטיות שלה, קרובה הרבה יותר ליהדות אלכסנדריה או לבנון, מאשר ליהדות מרוקו. אז אני לוקח את המושג 'מזרחי' ומחזיר אותו למקור האמיתי שלו, כי אי אפשר להיות מזרחי ולהתעלם מהאסלאם".
איך זה מתבטא בתערוכה?
"באמצעות החפצים האמיתיים והאמנות, המוזיקה והאנימציה, חשוב לי להראות שיהודי תוניסיה תפסו את עצמם כיהודים־ערבים. אבל זה רק מרכיב אחד בזהות שלהם: הם גם ציונים וגם צרפתים. בתערוכה אני מצביע על כמה אנחנו מתעלמים מזה. יש איזו דעה קדומה שהצרפוקאים התחילו לדבר צרפתית עילגת רק לקראת סוף המאה ה־20, אבל בתערוכה אני משחזר בציור ואנימציה מצבה אמיתית מהמאה ה־19 שאיתרתי בבית הקברות והכתובת עליה מופיעה בארבע שפות: עברית, ערבית, יהודית־ערבית וצרפתית גבוהה. כלומר ההתמערבות הזו כבר קיימת 6-5 דורות אחורה".
איך זה מתחבר לסיפור המשפחתי?
"בכל העשייה האמנותית שלי תמיד יש ממד מחקרי ארכיוני, שאני מחבר עם הממד האישי־הפרטי שלי", מתאר בוקובזה. "לתערוכה הבאתי ממש את החפצים שהיו של הוריי, את תכולת המגירות של אמא שלי, שנפטרה לפני 17 שנה: דברים יפים שהיה נהוג לתת בתוניסיה לכלה יהודייה, נדוניה של מפות רקומות ושל סדינים, סט לטואלט וטיפוח, וגם עזרים לחמאם. המגירות והחפצים האלה עברו איתנו את כל התלאות: מתוניסיה לפריז, ומשם לארץ. כשחשבתי מה אני עושה עם האוסף הזה, איך אני מתמודד איתו — הפתרון שלי היה להכניס אותו לאמנות שלי".
במקביל הזמנת את יוצאי תוניסיה להשתתף בתערוכה ולהציג בה פריטים ששרדו את המסע לישראל. מדוע?
"תוך כדי העבודה מאוד הסתקרנתי לדעת מה שמרו והביאו איתם יוצאי תוניסיה האחרים בעלייה לארץ. האמת היא ששרד מעט מאוד. נשים רבות סיפרו לנו שגם להן היו סדינים ומפות אבל במעברי הדירה בארץ רובן החליטו לזרוק אותם, לפעמים בעידוד הדור החדש. תכשיטים יקרים כן השתמרו, והגענו גם לבגדים בני מאה שנה. בסוף הצטברה ערימה של פריטים, אבל אף תלבושת לא הגיעה בשלמותה ונאלצנו לשחזר מחדש.
"לקראת המפגש עם יוצאי תוניסיה חששתי שיאשימו אותי בדמיון פורה של אמן. לכן, התעקשתי שאת הרקע ההיסטורי בקטלוג תכתוב פרופ׳ סוניה פלוס, מרצה בסורבון שמתמחה ביהדות תוניסיה. אבל לבסוף, המפגש עם התוניסאים היה מאוד מאשרר. ראיתי שעבורם מה שקורה בתערוכה הוא שמתבצעת השלמה במעבר בין החלק ההיסטורי לחלק האמנותי, זה הופך לחוויה שלמה. זה בדיוק מה שרציתי שיקרה: להכניס את האנשים לסיפורים, ושהחפצים יוציאו מהמבקרים סיפורים חדשים".
