התערוכה שמותחת את גבולות הזכוכית
התערוכה שמותחת את גבולות הזכוכית
תערוכה חדשה במוזיאון ארץ ישראל יוצרת דיאלוג מרתק בין אמנות זכוכית חדישה ליצירות בנות אלפי שנים. "ההתבוננות פנימה באוספים הניעה אותנו", אומרת האוצרת
38 אלף אצבעות יצוקות בבטון ובזכוכית מזדקרות מהרצפה באולם המרכזי של ביתן הזכוכית במוזיאון ארץ ישראל. במבט חטוף נדמה שזו מפה של כדור הארץ או אולי ארץ דמיונית שבמרחב הגדול שלה משתרעת ימה כחולה. העבודה העמלנית הזאת הקרויה "אוטופיה" של האמנית קטיה איזבל פילמוס - מהפנטת. פילמוס, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל העוסקת בעבודותיה בשאלות של זהות, זיכרון, גוף זמן והקשר ביניהם - יצקה אצבעות של 121 מהגרים שפגשה בעת שנסעה לשהות אמן בסקוטלנד ב־2011. בשנים הללו התקיימו הדיונים סביב עצמאות סקוטלנד והברקזיט, ופילמוס עוסקת בהשפעה של התמורות החברתיות והפוליטיות על חיי הפרט ובמושג השייכות הנזיל.
"אוטופיה" היא אחת מ־32 עבודות מאוסף המוזיאון, רובן של אמנים מקומיים, המוצגות בתערוכה "בשפת הזכוכית", והיא חלק מדיאלוג מרתק בין תצוגת הקבע של הביתן, הסוקרת 3,000 שנות יצירה בזכוכית, לעבודות עכשוויות מהאוסף, שחלקן לא הוצגו מעולם. התערוכה ממחישה שוב עד כמה זכוכית היא מדיום אמנותי רב־גוני, פיסולי עם תכונות מפתיעות ומעוררות השתאות בכל פעם מחדש: הזכוכית היא מוצקה, פריכה ושבירה, אבל גם צמיגית ואלסטית והגבולות שלה נפרצים שוב ושוב. "ההתבוננות פנימה בתוך האוספים שלנו היא שהניעה את התערוכה", אומרת האוצרת אנריאטה אליעזר ברונר.
כך, ארון קבורה מהתקופה הרומית שנמצא בנהריה הוא הבסיס ליצירה של האמנית דפנה קפמן, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בצלאל ומרצה בכירה שם, העוסקת בעבודותיה בטבע ויוצרת מעין לקסיקון בוטני־פואטי מזכוכית תוך התייחסות להיבטים חברתיים ופוליטיים באזורנו. בארון הקבורה, בצד ממצאי קבורה עתיקים בהם כלי זכוכית לאוכל ושתייה לסעודת הנפטר, הניחה קפמן מחטי עץ אורן, צרעות וצמחים קוצניים, הכל מזכוכית דקיקה שיצרה באמצעות מבער. לכל אחד מהפרטים יש ערך סימבולי והם מדגישים את הרגעיות והזמניות בעולמנו. פער הזמנים בין העבר להווה מודגש בתווית ההסבר המלווה את ממצאי הקבורה בציטוט של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק מ־2008 - "כך זה עם המוות: הוא אף פעם לא מפתיע, אבל הוא בא כהפתעה".
היכולות הווירטואוזיות של קפמן והיכולת שלה לנצל את הפוטנציאל האקספרסיבי של זכוכית המאפשרת צבעוניות ושקיפות מתבטאות גם בעבודה "Tactual Stimulation" מ־2007 שבה היא יוצרת מה שנראה כמו צמח טורף בעל מאות או אלפי מחטים, או אולי זה קיפוד ים.
וירטואוזיות בעבודה עם מבער ושליטה בחומר מציג גם האמן ליאור וג'ימה, המרבה לעסוק בנושאי שוליים הנסתרים מן העין. ב"Flora Islamica" יצר זר ורדים נבול יפהפה שהוצב לצד מזלפים ובקבוקים למי ורדים יפהפיים מהעולם המוסלמי, שנוצרו בארצות המזרח התיכון במאות 13-15 לספירה. הדו־שיח שמנהלים הוורדים עם תערוכת הקבע פיוטי. "זר הוורדים הנבול שלו, משל לשבריריות החיים ולזמניותם, נוגע בסמליות העשירה של הוורד באסלאם. הצמח הזה בעל התפרחת והגבעול הקוצי מייצג מסע רוחני לחוכמה ויופי נשגב", אומרת אליעזר ברונר.
גם העבודות הקונספטואליות יותר מנהלות דיאלוג מעניין עם ממצאי העבר. למשל, מיצב הריח "אף מקומי" של עדן חברוני מתוך פרויקט הגמר שלה בתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, שעשוי יציקות פורצלן ברובו. בתוך שישה מכלים מפורצלן לכדה חברוני ניחוחות מיפו, עיר הולדתה, כל אחד מהם מפיץ ריח שונה: טבק, קפה, ריח עצי מעושן או ריחו המלוח של הים. המיצג מתכתב עם צלוחיות בושם צבעוניות מהמאה ה־13 לפנה"ס, שהצופים יכולים רק לדמיין את הריח שעלה מהן. "המיצב למעשה מעניק ממד נוסף להתבוננות באוסף הביתן של צלוחיות ובקבוקי בושם", מסבירה אליעזר ברונר. "למבקר אין דרך לחוות ריח מפעם. והחיבור של חברוני מאפשר זאת".
עבודת הווידיאו של זוכת פרס רוטשילד לעיצוב דניאלה שריה "קחי את הלב כדוגמה" עוסקת ביחסי הגומלין בין הגוף הפיזי לתחושת הרגש באמצעות הסמליות של הלב. שריה היא בוגרת תואר שני בעיצוב בשנקר. הלב שלה עשוי מחומרים שונים, בהם פליז וכסף, בד, גבס, חרוזים ואפילו נצנצים, והחומר המשתנה הוא שקובע את תנועת הלב המשתנה: פעם הלב נמחץ, פעם הלב נשרף, ופעם הלב פועם. העבודה מוצגת בסמוך לקמעות שהתגלו בקברים מצריים קדמוניים מהמאות ה־11—13 לפנה"ס. "המצרים הקדמונים ייחסו חשיבות ללב כמרכז האינטליגנציה והזיכרון, ואילו בתרבות שלנו מייחסים ללב את כל הרגשות. הלב הוא איבר הגוף שזכה להכי הרבה התייחסות וסמליות", אומרת אליעזר ברונר, ובתוך כך מספרת על קמע דמוי לב נדיר ויחיד במינו מהמאה ה־13 לפנה"ס הנושא את דמותו של עוף החול בנו - סמל להתחדשות נצחית. בגלל המלחמה הקמע אינו מוצג כרגע ואוחסן במחסנים ממוגנים יחד עם עוד פריטים יקרי ערך נוספים.
ברבות מהעבודות נמתחים גבולות הזכוכית, והיא מתחזה לחומרים אחרים: ברזל, למשל, או עץ ואפילו חוט. למשל, בעבודה "איזון 40#" הסוריאליסטית של אמן הזכוכית הבינלאומי סטיב קליין המוצגת בכניסה לביתן, אך גם בעבודתו המתעתעת של האמן יוסי אלכסנדרוני, מהנדס ואדריכל, מסדרת "השטיחים" המדמה אריגה של שטיח באמצעות סידור קפדני של חוטי זכוכית דקיקים ויוצרת אשליה של תנועת האריג; או "התנתקות" המינימליסטית של איתן הול, שמצייר בזכוכית קו בחלל והופך אותו לצורה תלת ממדית מובהקת כמו קשר.
