סופרת הנוער ג'ודי בלום לא פחדה לכתוב אוננות
סופרת הנוער ג'ודי בלום לא פחדה לכתוב אוננות
השנה הועלמו מבתי הספר בפלורידה ספריה של ג'ודי בלום, ולא בפעם הראשונה. שני סרטים חדשים ומצוינים חושפים עתה את דמותה של סופרת הנוער הפופולרית ופורצת הגבולות
"אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט", ספר על ילדה בת 11 שעוברת עם משפחתה מניו יורק לניו ג'רזי בשנות ה־70, נכתב עליי. כך הרגשתי לפחות כשקראתי אותו בסמוך ליציאתו (ואחר כך שוב ושוב). הייתי אמנם קצת יותר צעירה מהגיבורה, ושני הוריי היו יהודים, שלא כמו הוריה של מרגרט שהיו זוג מעורב, אבל גם אנחנו עברנו מניו יורק לפרבר בניו ג'רזי, וגם אני הייתי עסוקה בכל מה שהטריד את הילדה ההיא, שתיארה בספר את גיל ההתבגרות שלה, על כל השאלות המפחידות, המצחיקות והרלבנטיות שלו (למשל שלכולן כבר היו חזיות ולמרגרט עוד לא) לצד שאלות קיומיות כמו זהות, דת וגזענות. אפילו עשיתי את תרגילי "אני חייבת חייבת חייבת להגדיל את החזה שלי", כפי שעושות מרגרט וחברותיה בספר. היום, לאור התוצאה, נדמה לי שאולי הגזמתי עם התרגילים.
כנראה שלא הייתי היחידה שחשה שהספר הזה עליה. הוא מכר עד היום 90 מיליון עותקים, תורגם ל־39 שפות, וכעת סוף סוף יוצא בגרסה קולנועית, של הבמאית קלי פרמון קרייג ("17 על הקצה"), במקביל ליציאה של סרט תיעודי על הסופרת, "ג'ודי בלום לנצח" (באמזון פריים, אבל כמו הסרט — עוד לא זמין חוקית לצפייה בישראל). "מרגרט" היה רק אחד מ־29 ספרים שכתבה בלום, רובם נכתבו על ומיועדים לבנות בגיל הזה שהיא מכנה "על הסף", כלומר "שעוד משחקות 'חמש אבנים' בהפסקה, אבל מתעניינות מאוד בבנים". בין ספריה, שרובם תורגמו לעברית, גם "שילה הגדולה", "עיני נמר", "סופר פשוש" ו"דיני" (שעובד לסרט קולנוע).
בלום, בת 85 היום, יפה ונערית למראה, גרה בקי ווסט, אחד מאיי פלורידה, שם גם יש לה חנות ספרים, שאנשים — בעיקר נשים — עולים אליה לרגל. היא אם לשלושה ילדים (ששימשו השראה לדמויות רבות בספריה). לצד ההצלחה המסחרית שלה זכתה גם ביותר מ־100 פרסים, ובהם פרס "הספר היוצא מן הכלל של השנה" של "הניו יורק טיימס" (על ספרה "בלאבר") ולפני כ־20 שנה הייתה סופרת הילדים והנוער הראשונה — וגם הראשון — לזכות בפרס הלאומי האמריקאי (שקודם לכן הוענק לסופרים כמו פיליפ רות וארתור מילר). היא כבשה את הלב בזכות כתיבתה הקולחת, בגובה עיני הילד ובמיוחד הילדה המתבגרת, קול ספרותי שבקושי נשמע אז, ובוודאי שלא כך. בלום גם הקימה קרנות לחינוך ילדים נזקקים וגם חברה בקואליציה האמריקאית נגד צנזורה.
החברות בקואליציה באה לאחר שחוותה בעצמה צנזורה. בשנות ה־70 וה־80 כמה מספריה, כולל "מרגרט", נאסרו לקריאה בשל העיסוק בנושאים הנוגעים למיניות — אפילו בבית הספר שילדיה הלכו אליו. לפני חודשיים (כן, ממש השנה ב־2023) בית ספר בפלורידה הוריד מהמדפים את ספרה "לנצח" מ־1975, העוסק במיניות של בני, ובעיקר בנות עשרה — ובסרט התיעודי היא קוראת מספרה: "בואו נאמר את המילה 'אוננות'" — זה בטח שיגע את השמרנים. "הם מנסים להעביר חוקים על מה אנחנו חושבים, מה ילדינו חושבים, מה עליהם לדעת ועל מה עלינו לדבר", אמרה החודש לערוץ הציבורי האמריקאי NPR. "יש חקיקה עכשיו שבנות בבית הספר היסודי לא יוכלו לדבר על וסת… באיזו מדינה אנחנו חיים?".
חוויית הצנזורה הייתה מאוד קשה בעבורה במיוחד בתחילת דרכה: "הייתי די חדשה, וזה היה קשה להכיל. אבל זה לא עצר אותי מלכתוב". בתגובה לאיסור במקומות מסוימים בארה"ב על קריאת ספריה, ערכה ב־1999 ספר מאמרים ששמו "מקומות שלא התכוונתי להיות בהם: סיפורים מקוריים מאת סופרים מצונזרים".
עוד היבט שנחשב לחתרני בספרי הנוער של בלום הוא העיסוק בזהות דתית. כך ב"מרגרט", שהוא ספר מכתבים של מרגרט לאלוהים — מרגרט היא בת להורים משתי דתות שונות: אמה נוצרייה ואביה יהודי, אז העניין הזה יוצר אצלה תהיות ושאלות.
העיסוק של בלום עצמה — "יהודייה מבחינה תרבותית", כך היא מגדירה את עצמה — ביהדות משתלב, במקרה או שלא, במגמה של יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות עכשוויות העוסקות ביהדות בארה"ב. היא לא קורבן לאנטישמיות כמו גיבור הסרט "הפייבלמנים" של סטיבן ספילברג, אבל היהדות שלה ועובדת היותה ממשפחה מעורבת הן נושא שהופך אותה לאחרת מחברותיה. כך שגם תחושת השונות נידונה כאן מזווית שהיא במקרה עדכנית. "אני לא חושב שג'ודי בלום כתבה באופן מודע ספרים שיהיו נצחיים", אומר סופר הנוער ג'ייסון ריינולדס בסרט התיעודי עליה. "היא רצתה לכתוב ספרים רלבנטיים לאותו הזמן, ובגלל זה הם נהפכו לנצחיים".
הסרט העלילתי "מרגרט", בכיכובה של הילדה אבי ריידר פורטסון, רייצ'ל מקאדמס בתפקיד אמה וקאתי בייטס בתפקיד הסבתא, זוכה לביקורות ושבחים מכל עבר: "רולינג סטון" כינה אותו "יצירת מופת"; ב"לוס אנג'לס טיימס" נכתב "איזה פלא שהעיבוד של ספרה של בלום הוא יפה, מרגש וכה חתרני, ממש כמו הטקסט המקורי"; וב"גרידאן" שלא גמרו על הסרט את ההלל מסכמים בכך שאצל בלום ושל הבמאית קרייג, "התבגרות היא גם עניין יפהפה".
את הביקורות כתבו בעיקר נשים בגיל מסוים, שספרה של בלום היה משמעותי להתפתחותן הספרותית, התרבותית, הנפשית והביולוגית. עוד נשים כאלה מופיעות בסרט התיעודי עליה "ג'ודי בלום לנצח" (שביימו דבינה פארדו וליאה וולצ'וק), שאף קוראות מהעותקים המשומשים שלהן של ספריה בהן לינה דנהאם, השחקנית מולי רינגוולד, הסטיריקנית סמנתה בי וגם הרבה ילדים מהיום, וכמובן ילדות.
