"זכיתי שבכל מצב אני יכול לשיר שיהיה טוב"
"זכיתי שבכל מצב אני יכול לשיר שיהיה טוב"
דויד ברוזה, שועל ותיק של הופעות בחירום, לא מפסיק להתרוצץ ולשיר לפני מפוני עוטף עזה, ונחשף לסיפוריהם הקשים. "על הבמה אני מוריד מסך ומקווה שאנשים יתנתקו מהמציאות ויתחברו אליי. אחר כך אני עובר בקהל, ומי שרוצה מספר לי על מה שעבר"
זה כבר עניין של מסורת שבעתות מלחמה ומבצעים צבאיים לוקח הזמר והיוצר דויד ברוזה את הגיטרה ומגיע לנגן לתושבים ולחיילים במקלטים ובסיסים ברחבי הארץ, אבל שום דבר לא הכין אותו למפגשים שהיו לו בימים האחרונים. "דבר כזה לא ראיתי מעולם", הוא מספר. "אני כבר כמה ימים מסתובב בכל הארץ, פגשתי תושבים מכל יישובי העוטף, שומע סיפורים בטלפון מחברים שגרים שם. הפגיעה היא נפשית וחברתית, וזה אחרי שנה מפלגת בעקבות הרפורמה המשפטית, שלא משנה אם אתה בעד או נגד — אנחנו לא במקום טוב. ואז פתאם יש תקלה נוראית, ומוחקים לנו חלק מגבול שלם במתקפה כל כך ברוטלית וברברית".
אנחנו נפגשים במלון בתל אביב שבו מתאכסנים בימים אלה תושבי העוטף, רובם מקיבוץ ניר עם, שחוו שעות רבות של פחד מוות עד שניצלו מהטבח הנוראי. אמא עם תינוק בידיה ניגשת לברוזה ומספרת לו שהיא במלון עם שלושת ילדיה הקטנים, ובעלה הוקפץ למילואים בדרום, ושהיא ירדה במיוחד כדי להודות לו שהגיע לנסות להפיג ולו במעט את הכאב והאימה שחוו. "אני רוצה לשלוח תמונה שלנו לבעלי שבמילואים", היא אומרת וברוזה מיד נעתר לבקשתה. סביב יושבות משפחות צעירות מוכות כאב, אנשים שלא מפסיקים להתעדכן בחדשות שזורמות בקצב, וילדים שעסוקים במשחקים וסרטים. לרגע נדמה שהכל בסדר — אבל הכל ממש לא.
"אנשים עוד לא מדברים הרבה, זה עוד לא צף, הכל מבולבל ולא ברור", מתאר ברוזה. "אתמול הייתי בים המלח עם המפונים מבארי ולילה לפני הייתי עם אנשי מפלסים ושדרות וכולם מספרים על המחבלים שבחוץ, שעל הגג, על היריות וריח העשן כשהם יושבים בממ"ד ולא יודעים אם ישרדו או לא".
איך בכלל עולים להופיע כך? "מהבמה אני לא מדבר עם הקהל", מספר ברוזה, "כשאני עולה לנגן אני מוריד מסך, אני לא יכול להישאב פנימה. אני בא בלי שום מסרים פוליטיים, זו פשוט אמנות לשמה. אני מופיע מול כל מי שמעוניין לשמוע, ואני מקווה שלאט לאט הם נכנסים לזה ומצליחים קצת להתנתק מהכל. רק אחר כך אני עובר ביניהם, לוחץ יד, לא נכנס מיוזמתי למה שהם עברו, מי שרוצה — מדבר".
ברוזה שר את הלהיטים שלו והקהל מצטרף מדי פעם. כשהוא מגיע לכבש השישה עשר גם הילדים מרימים ראש, וכשהוא שר את "סיגליות" גם בני הנוער מצטרפים.
וישנו השיר "יהיה טוב", שיהונתן גפן, חברו של ברוזה, כתב לפני 45 שנה, עם חתימת הסכם השלום עם מצרים. השיר נהפך מזמן להמנון של תקווה וברוזה לא יורד מהבמה המאולתרת לפני שהוא שר גם אותו. "אתה לא יכול ללכת בעולם הזה בלי איזו מנטרה או תקווה, והשיר הזה מביא אותה. בכל מצב, בכל רגע נתון שאני שר אותו, הוא מקבל משמעות חדשה. אני יכול לשיר אותו חמש פעמים ביום ואני משדר את התחושה הפנימית שלי, חי את השיר ונושם אותו, והקהל מתחבר. לא יודע איך נפל עליי דבר כזה. זכיתי".
דויד ברוזה מחלק עתה את חייו בין תל אביב לניו יורק, שם פועלת אשתו המעצבת המצליחה נילי לוטן (שהקימה עתה קרן לתמיכה בתושבי כפר עזה, דרך עמוד האינסטגרם שלה nililotan או במייל kfar.azza.fund@gmail.com). בשבת שעברה היה ברוזה בתל אביב ותוכנן לו שבוע עמוס במסגרת סדרת ההופעות "האשה שאיתי" אך הוא התעורר, כמו כולם, למציאות חדשה במדינת ישראל. "התחלתי לצלצל לכל מי שאני מכיר ואמרתי שאני רוצה לבוא להופיע. מאז אני מסתובב בכל מקום שרק רוצים. בהתחלה עצרתי בבסיס נח"ל ליד ערד ולא נתנו לי להיכנס כי צריך לתאם הכל מראש, אז פשוט הופעתי בשער, והחיילים יצאו אליי. עכשיו כבר הכל מסודר, ולפעמים יש רק עשרה או 20 איש בקהל, אבל זה לא העניין, אני נותן מה שאני יכול".
ברוזה מספר שבמלחמת לבנון השנייה, ב־2006, הוא עבר מקלט אחרי מקלט ועשה עשר הופעות ביום. ובכל זאת הוא מדגיש שהפעם זה שונה. "אז נכנסתי למקלט, הפצצות נפלו מעלינו, הרגשנו את ההדף, אבל התחושה והידיעה היו שיש גוף צבאי שמגן עלינו. היה מקרה שהופעתי בכפר גלעדי במקלט ואלה שעמדו בחוץ נהרגו מנפילת פצצה. אנחנו לא ידענו מה קרה בחוץ. אבל זו היתה תקרית מלחמתית צבאית.
"כאן היתה תקרית לא אנושית מזעזעת ומטלטלת. אתה אומר לעצמך שלא יכול להיות שעוד יש אנשים עם הלך מחשבה כזה בעולם, עם שטיפת מוח ושנאה כזאת. אני לא יכול להבין את המתקפה הזאת ואנחנו עוד בכלל לא יודעים איך זה קרה".
כשברוזה נשאל מה התחושות שעוברות עליו, הוא משיב שהוא "מאוד מתוסכל, מאוד מאוכזב. אני חושב שהפוליטיקה גמרה את הפוליטיקאים באשר הם. גם אלה שאני אוהב לא מתעסקים יותר בפוליטיקה באמת, הם מתעסקים בעסקנות. אני חושב שהדת הפכה לפוליטיקה. אנחנו לא מדינת הלכה ולעולם לא נהיה מדינת הלכה. זאת לא המדינה שהקימו פה. אני גדלתי במדינה שאבא שלי בנה ועכשיו במשמרת שלי קורה מה שקורה,. חשבנו שקיבלו את המדינה על מגש של כסף, אבל ממש לא. ראינו בשנה האחרונה התייצבות והתגייסות מלאה — לפני ואחרי קפלן — אין יום שהרוח הישראלית לא מחממת אותי. יש לנו חברה פלורליסטית ואנשים מכל המגזרים שעושים דברים יחד על בסיס יומיומי, עד שמגיעה הפוליטיקה והכל מתחרבן. אז אני מאוכזב ומתוסכל מזה".
מה הפתרון?
"צריך היום אנשי מקצוע שינהלו את המדינה. אנשים שהאינטרס שלהם הוא להוביל אותה ולא לנצח בבחירות הבאות, ומי שחושב ככה — צריך להעיף אותו ולקחת לו את הכיסא. אני מסתכל על הפן החברתי הרבה יותר מאשר הפוליטי הרגיל. יותר מעניין אותי שהרווחה תהיה מיועדת לכל השכבות והסוגים. אני מאמין באדם, ברוח ובנפש. המדינה הזו לא הוקמה מתוך עניין עסקי אלא מתוך תשוקה, מתוך אין ברירה, מתוך אידיאולוגיה. עכשיו אנחנו ממציאים את האידיאולוגיה מחדש והיא תבוא. היא חייבת להיות. אני רואה את זה ברחובות ואצל האנשים. זה מרגש מה שקורה, אבל קשה בטירוף".
אז, מה אתה אומר, יהיה טוב?
"ברור! אני אמשיך לשיר עד שיהיה טוב"
