תופסות את כיסא הבמאי: גל נשי של מועמדות לפרס אופיר
תופסות את כיסא הבמאי: גל נשי של מועמדות לפרס אופיר
פרסי אופיר, שהמועמדים להם יוכרזו היום, מציינים שנת שיא לייצוג הנשי עם 10 סרטים עלילתיים של במאיות שנוצרו השנה. הסרטים מצטיינים גם באיכות, בשפה ובסגנונות המגוונים, וההישג רק בולט יותר בשנה שבה קולן של נשים בקושי נשמע בממשלה או ביחס לניהול המלחמה
היום יוכרזו המועמדויות לפרס אופיר. בעיצומה של שנה מהגיהינום בכל הקשור למצבה של ישראל מבחינה ביטחונית, כלכלית ובינלאומית, ובהתחשב בכך שהמלחמה גרמה לכך שרוב הפסטיבלים הגדולים בעולם התעלמו לחלוטין מהקולנוע הישראלי, ובעת ששר התרבות פותח במלחמה נגד יוצרי הקולנוע בארץ במטרה להחלישם, קשה שלא להתפעל מהעובדה שנוצרו השנה סרטים ישראליים מצוינים. רובם — כרגיל בפרסי אופיר — יופצו לקהל הרחב בבתי הקולנוע רק בשנה הקרובה, ושוב פרסי אופיר יחולקו לסרטים שהקהל טרם שמע עליהם.
אל מול 30 הסרטים העלילתיים הארוכים שנרשמו השנה לתחרות אי אפשר שלא להתפעל מכך שגם בשנה כזאת יש לא מעט סרטים מצוינים — רובם צולמו לפני 7 באוקטובר, אבל נערכו והגיעו לסיומם אחרי. אבל ההישג הגדול השנה שייך לבמאיות. זו שנה היסטורית ליוצרות קולנוע בארץ: לא פחות מ־10 סרטים עלילתיים ארוכים נוצרו על ידי במאיות השנה, שיא של כל הזמנים. אומנם עוד לא מימשנו את החזון השוויוני של 50—50 בייצוג בין במאים ובמאיות, אבל זה מתאזן יפה בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר שבה יש 10 סרטים של במאיות מתוך 15 סרטים שעלו לשלב ההצבעה.
העלייה במעמדן של הבמאיות הישראליות מתועדת יפה ברשימת הסרטים שהתחרו על פרס אופיר. ג'ולי שלז היתה הבמאית הראשונה שזכתה בפרס ב־1997 על "עפולה אקספרס". שנת המפנה היתה ב־2014. מאז, ובעשר השנים האחרונות, מספר הסרטים של במאיות, והפרסים שלהם הן מועמדות, נמצא בעלייה מתמדת. עשרת הסרטים של השנה משפרים את השיא הקודם — שבעה סרטים בשנה אחת. ב־2014 שלושה סרטים שביימו נשים, לבד או בצמד עם במאי, היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר: "גט", של רונית ושלומי אלקבץ (שזכה בפרס הסרט), "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא (שזכתה בפרס הבימוי) ו"מיתה טובה" של טל גרניט ושרון מימון. בארבע השנים האחרונות שלושה סרטים שזכו בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר היו של במאיות, מ"אסיה" ב־2020 ועד "שבע ברכות" בשנה שעברה. בעשר השנים הללו סרטי במאיות גם הפכו לכמה מהלהיטים הגדולים של הקולנוע הישראלי.
השנה, אם הבאזז נושב לכיוון הנכון, יש סיכוי שלא פחות מארבע במאיות יביאו את סרטן למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר או לפרס הבימוי. יש אומנם לפחות שני סרטים חזקים בתחרות שביימו גברים ("חמדה" של שמי זרחין ו"פינק ליידי" של ניר ברגמן) אבל עשויה להיות להם תחרות קשה השנה. מסתובבת גם השערה שכל חמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר השנה יהיו של במאיות.
ההישג הוא לא רק מספרי, אלא גם איכותי. כמה מהסרטים האלה כבר מגיעים לתחרות עם ציונים לשבח בינלאומיים: "קרוב אלי" של תום נשר זכה בפרס הראשון של אחת המסגרות בפסטיבל טרייבקה, "כביש הסרגל" של מאיה דרייפוס זכה בפרס בפסטיבל בצרפת, "חלב" של מאיה קניג קיבל ציון לשבח בפסטיבל בטאלין. בשנה שבה פסטיבלים כמו קאן, ברלין, סאנדאנס וטורונטו החרימו בפועל סרטים עלילתיים ישראליים, מבלי להכריז שהם עושים זאת, כל ציון לשבח כזה ראוי לתשומת לב.
גם סרטים שטרם נחשפו בפסטיבלים עשויים להיות בולטים בתחרות: "הנכס", שביימה דנה מודן (זה סרט הקולנוע הראשון שלה כבמאית אחרי שנים כיוצרת טלוויזיה) על פי רומן גרפי שכתבה אחותה, רותו מודן, הוא אחד הפייבוריטים הגדולים השנה; "בנות כאלה" של לי גילת ובת־אל מוסרי, דרמת נעורים ריאליסטית ומחוספסת עם לב ענק, עשוי לבלוט גם הוא. חמשת הסרטים האלה עשויים לדחוק הצידה את היצירות של במאים ותיקים ועטורי פרסים כמו דובר קוסאשווילי וערן ריקליס.
אבל המגדר של היוצרות הוא לאו דווקא העיקר כאן. כי לא מעט מהסרטים האלה פשוט מצוינים ועוסקים בנושאים שונים בשפות סגנוניות שונות, שהעיסוק במגדר של מי שביימו אותם כמעט מפחית מערכם: יש סרטים שמציגים נעורים ("קרוב אלי", "בנות כמונו"), יש כאלה שעוסקים במצוקות נדל"ן והורות ("נדל"ן" ו"חליסה", שניהם צולמו בחיפה), יש סרט שואה שמתרחש בפולין ועוסק בהומור בטראומות העבר ("הנכס"), יש סרט משטרה על בלשית לא צפויה ("כביש הסרגל") וישנה ההברקה הנפלאה שהיא "חלב" — סרט מצחיק, מסוגנן ומוזיקלי, כמעט לחלוטין ללא גברים, על קשיי האמהות.
מבין עשרת הסרטים של הבמאיות חמישה הם סרטי ביכורים, והחמישה הנותרים הם סרטים שניים של יוצרותיהם.
זה אולי עשוי להסביר מה קרה כאן בשנים האחרונות ואיך נוצר הגל החדש הנשי. הקולנוע הישראלי היה נשי למדי משנות ה־90. נשים הפיקו לא מעט להיטים וזוכי פרסים. נשים גם היו כוח דומיננטי בעולם הדוקומנטרי הישראלי. אבל בימוי סרטים עלילתיים היה מכשול. מיכל בת אדם, איילת מנחמי ורונית אלקבץ הצליחו ליצור ברצף, אבל עם הפסקות ארוכות בין סרט לסרט. בעשר השנים האחרונות דור צעיר של יוצרות התעורר והתחיל לפעול לשנות את המצב. לדברי נועה רגב, שמונתה לתפקיד מנכ”לית קרן הקולנוע הישראלי לפני שנתיים, "בשנים האחרונות לקחה על עצמה הקרן לעודד סרטי נשים, בין השאר בפעילויות מקצועיות (חממת הנשים בשיתוף הקרן החדשה לקולנוע) ובעיקר על ידי השקעה בהפקת סרטים של במאיות, שמגיעה ללמעלה מ־40% מהפרויקטים בתהליכי הפקה".
מספר הסרטים הגבוה השנה הוא גם הישג לפורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל, גוף אקטיביסטי שעוקב אחרי הנוכחות הנשית ביצירה הישראלית. הפורום, ודף הפייסבוק החיוני שלו, מדרבנים את היוצרות לקום וליצור, ועוקבים אחרי האופן שבו גופים שונים מקדמים יצירה נשית. ליאור אלפנט, יו"ר הפורום, היא זו שסופרת ומתעדת כל שנה את כמות הנשים שמועמדות לפרסים, בכל הקטגוריות. היא זו שדואגת להפוך את הנושא הזה לנראה מבחינה תקשורתית וציבורית, והקמפיין הזה נושא פירות, קודם כל בקרב היוצרות עצמן, שכעת מרגישות שיש להן סיכוי בתעשייה שמנסה להיות יותר שוויונית. "מרגש לראות רשימה שמורכבת בעיקר מיוצרות שזה סרטן הראשון או השני", אומרת אלפנט, "מה שמעיד לא רק על היכולת של הקולנוע הישראלי לתת מקום לקולות חדשים, למרות הטענות נגדו, אלא גם על ביסוס מעמד של יוצרות למרות הקשיים שאנחנו יודעים ויודעות שקיימים. תחרות פרסי אופיר מתקיימת השנה בצל מלחמה מחרידה, ומרגש לראות איך בשנה שבה קולן של נשים מושתק כמעט לחלוטין, או שמתעלמים ממנו, ואנחנו מודרות ממוקדי קבלת ההחלטות, דווקא בקולנוע הישראלי — הרמנו את ראשינו והשמענו את קולנו".
