סיור אוכל: אהבת חינם בהוד השרון
סיור אוכל: אהבת חינם בהוד השרון
מבלי להתרחק הרבה מהרחוב הראשי אפשר למצוא כאן שילוב אלוהי של בוריק עם פריקסה, סביח ופלאפל שהפכו למוסד, ושני יקבים מעולים, אחד מהם בתוך גראז' ביתי
"זו מנת בריאות", מחייך האיש מאחורי הדלפק. זה חילול הקודש, אני חושב לעצמי אבל זורם. הוא בונה לאט את המנה. פותח כיס בפריקסה, אותה לחמנייה תוניסאית מטוגנת מפורסמת, שם ממרחים, סלטים, רטבים, לימון כבוש, טונה מפוררת עד שאי אפשר להכיר אותה ותפוחי אדמה. "הכל תוצרת בית, חוץ מהטונה", הוא צוחק. עכשיו מגיע השוס, או חילול הקודש. לתוך כל הכבודה המפוארת הזו המרכיבה את אחת מקלאסיקות הרחוב הגדולות של כל הזמנים, הוא מצרף עוד קלאסיקה. בוריקה. עלה בצק מטוגן ממולא בביצה רכה. אני מתיישב ונותן ביס. השמים נופלים. נער הייתי וגם זקנתי. כזה דבר עוד לא אכלתי. עשר שנים חיימיקו כאן, ברחוב הראשי של הוד השרון, ושנתיים הוא מכין גם את ה"בוריקסה", בוריק עם פריקסה. אלוהים, כמה זה טעים. לפעמים מותר לחלל את קודש הקודשים. לפעמים אנשים ממציאים משהו, וזה מצליח להם. הקסם הגדול, מעבר לדיוק ביחסים בין המרכיבים, נעוץ בעובדה שלא רק שזה לא נוטף שמן, כמו ששני המאכלים האלה יודעים ואולי אפילו צריכים להיות, זה אפילו לא מרגיש מטוגן. "איך אתם עושים את זה?”, אני שואל בתימהון. "אהבה", הוא עונה ומחייך. אפשר כמובן גם פריקסה בלי בוריק, או בוריק בלי פריקסה, שקשוקה, ואפילו, בננה לוטי או מלבי לקינוח. אבל עזבו שטויות. 33 שקל ואתם בגן עדן. לא פחות.
אימפריה של אוכל רחוב
משם אני זוחל עוד מאה מטר לסניף המקורי של "סביח השרון", זה המתגאה כבר שנים בסיסמה המצוינת "הכל שטויות רק הסביח אורגינל". יש לו כבר סניפים בכל מיני מקומות, ובכל זאת זה המקור. אין לי אוויר אבל אני לוקח חצי מנה. יופי של סביח. פיתה רכה־רכה, חציל לא ספוג מדי בשמן, ביצה קשה, עמבה. מה נאמר ומה נדבר, אכן אורגינל. אני תוקע את זה על הספסל ליד אבל באקט הירואי משאיר רבע מחצי הפיתה כי אני זוכר שיש המשך. בדרך לאוטו אני מבקש לטעום רק את הכדורים ב"פלאפל כדורי" המיתולוגי, זה שרק אני כנראה עוד לא אכל בו אחרי 60 שנות טיגון. לפני שנתיים חווה המוסד הזה דרמה כשאחד האחים עזב ופתח ממול. אבל כאן, בסניף המקורי, הכל כרגיל. "כמה זה 3 כדורים?", אני שואל. "לא צריך כסף, עשית לנו שמח עם החיוך שלך", עונה עלמת החן שמעבר לדלפק. בדרך לאוטו אני מגלה שקיבלתי 6 כדורים, כלומר תכולת מנה שלמה, חינם אין כסף. לא ייאמן. אהבת חינם ברחוב הראשי, ועוד של הוד השרון.
מסתבר שהוד השרון היא לא רק אימפריה של אוכל רחוב אלא גם של יקבי בוטיק. אני נוסע כמה דקות אל מושב נווה ירק שבו שוכן החל משנת 2015 היקב בעל אותו השם. יקב "נווה ירק". מומו שמילוביץ עזב אחרי עשרות שנים קריירה משגשגת של עיצוב מוצר והלך אחרי הלב. בג'וב האחרון שלו עיצב את התוויות ליקב עמק יזרעאל. מפה לשם הפך שותף ביקב וגורלו נחרץ. הוא השתלם קצת ביקב מרגלית ואז פתח את היקב שלו. מ־850 בקבוקים בבציר הראשון, טיפס כבר ללא פחות מ־40 אלף, המורכבים מעשרה יינות שונים. ההאנגר הפונקציונלי השוכן בלב הירוק המתחייב משמו של המקום, הוא אמנם אפרורי למראה אבל מחביא בתוכו עולם ומלואו. חוץ מהיינות המעולים (נסו את הגרנאש והקריניאן האדומים, ואת הסמיון והשרדונה הלבנים) שמילוביץ מייצר גם שמן זית מצוין, ובעיקר מפעיל אופרציה רצינית במיוחד של אירוח שנולדה אצלו יחד עם משבר הקורונה. שמילוביץ לא מוכר לחנויות, וכשכל המסעדות נסגרו מצא את עצמו בלי פרנסה. הפתרון היה פשוט: לפתוח מעין מסעדה משל עצמו. בסופי שבוע הוא מארח כאן לארוחות גורמה בניצוחו של השף דורון לוי (אקס מסעדת דיינינגס היוקרתית במלון נורמן בתל אביב). אבל אפשר גם סתם לעצור ולקנות בקבוק יין, ואם קונים שישה מקבלים אפילו 25% הנחה.
יינות עם שמות תנ”כיים
אני חוזר לתוך הוד השרון. המסע עוד לא נגמר. בבית חד־קומתי, מאחורי גדר חיה, מחכים לי דינה ומלכיאל הדרי. כאן, במרתף ביתם, מפעילים זוג הפנסיונרים התימנים הללו, הוא בוגר חברת ההייטק "סאפ" והיא יוצאת מערכת הביטחון, את "גתו", יקב הגראז' שלהם. היקב אכן נמצא במקום שבו חנו פעם המכוניות שלהם. לא להאמין אבל מתוך המרתף הקטן הזה יוצאים לא פחות מ־15 אלף בקבוקי יין משישה סוגים שונים. אני שותה עם מלכיאל את הדוריף (פטיט סירה) החדש והנהדר שלו, ואת שורקה, הבלנד הלבן (פרנץ' קולומבר־סוביניון בלאן־שרדונה), הרוזה (קריניאן־גרנאש), והאדום (קריניאן־סירה) העונה לשם שני. בכלל, השמות נורא יפים. תנ"כיים. "אני רמב"מיסט", מסביר מלכיאל. “אני דוגל בלקבל את האמת ממי שאמרה. אבל אל תנסה לקטלג אותי", הוא מבקש. רשמית למד בקורס היקבים הביתיים של יקב שורק אבל ברור שכמו שמילוביץ, גם הוא אוטודידקט מושלם. "פתחתי את היקב כדי לאחד את המשפחה, כדי להתקרב למקום", ודינה מוסיפה בצחוק: "הוא פתח כי קניתי לו קורס יין מתנה כדי שיתחיל לעשות יין, במקום לבזבז כל כך הרבה כסף על לקנות יין". בתיאום מראש אפשר לבוא לבקר או להצטרף לערב במרתף. מדי פעם עורכים בני הזוג הדרי מפגש יין גדול יותר בחצר הקדמית. הוא מראה לי ציור שציירה לו נכדתו בת ה־9. חלה, נרות שבת ובקבוק יין שעליו מופיע הלוגו של היקב שלו. "תראה איזה יופי. לא ענבים בתור תווית אלא הלוגו שלי. בשבילה יין זה היין שלי". מה עוד אפשר לבקש.
