הלהקה הנשית הכי גדולה בארץ: "ביחד אנחנו כוח־על"
הלהקה הנשית הכי גדולה בארץ: "ביחד אנחנו כוח־על"
"העבריות", היא הלהקה הכי גדולה בארץ שכל עשר חברותיה נשים, מין סופר־גרופ שהכרטיסים למופעים שלה נחטפים. אמנם הרכב כל־נשי מאפשר איזה חופש, הן מודות, "אבל אני שם לא בגלל שאני אשה אלא כי אני מוזיקאית טובה", אומרת נגנית הקלרינט
בחדר החזרות של "העבריות" מנגנות ושרות מוזיקאיות נפלאות שמרכיבות את אחת הלהקות הכי איכותיות ומסקרנות בארץ, וגם הלהקה הכי גדולה הפועלת כעת, עם עשר נשים שרות. לכל אחת מהן קריירה מוזיקלית משלה והחיבור שלהן יחד יוצר שפה מוזיקלית מרעננת בשילוב של רוח נוסטלגית עם חיבור לכאן ועכשיו.
הן מנגנות ושרות יחד כבר שלוש שנים בכל הארץ, אבל רק לפני פחות משנה נתנו לעצמן שם, "העבריות", ובאמתחתן שלושה מופעים: "לאה G", שירים של לאה גולדברג; "שושנה D", שירים של שושנה דמארי; ו"נתן A", שירים של נתן אלתרמן.
העבריות הן קרני פוסטל (על צ'לו), ורד פיקר (פסנתר), גליה חי (ויולה), אולה שור־סלקטר (הנחיה וכלים מלווים), רז שמואלי (גיטרה אקוסטית), ענת מושקובסקי (קלרינט), רוני וגנר (כלי הקשה), אלכס משה (גיטרה חשמלית), סלעית להב (אקורדיון וכלי נשיפה) ושני שביט (גיטרה בס). מי שייסדה ומנהלת אמנותית היא המפיקה עינת בסר.
השנה הן הופיעו על הבמה המכובדת של "שרים בכיכר" ביום הזיכרון וגם בטקס פרס ספיר לספרות, וב־30 באוגוסט יופיעו עם המופע "שושנה D" בפסטיבל סוף הקיץ בתיאטרון ירושלים, באירוע חגיגי שבו יארחו את לאה שבת ועיבודים חדשים ללהיטי מלכת הזמר העברי, בהם היו לילות, הן אפשר, כלניות ועוד.
הכל התחיל כשבסר הגתה את המופע "לאה G" במלאת 50 למותה של המשוררת. "לקחתי ארבע מוזיקאיות שעבדו יחד בעבר וכל אחת הביאה עיבודים לשירים ולחנים חדשים", מספרת בסר. "בהמשך צירפנו רביעיית המיתרים ואז פרצה הקורונה".
"כולנו היינו פנויות ונפגשנו בספריות נטושות", מספרת שמואלי. אז גם הזמינו מהן הופעות מצולמות והצטרפו יתר חברות ההרכב. אחרי הקורונה גם נולד השם "העבריות".
"כולנו מאוד מחוברות למילים ולעברית", מסבירה שמואלי את השם. "כל חברה בהרכב עם הטבע שלה, הקטע שלה, וביחד אנו יוצרות כוח־על שקשור לשפה העברית ולנשיות שלנו".
בנוגע לנשיות, מרחיבה מושקובסקי: "לפעמים מתסכל אותי שיש הרבה הרכבים של גברים ואף אחד לא קורא להם 'הרכב גברי'. פתאום כשיש הרכב של נשים אז אנחנו 'הרכב נשי'. אני מבינה שיש בזה דברים חיוביים כמו עוצמה, כוח ורכות, אבל אני פה כי אני מוזיקאית טובה ולא כי אני אשה.".
שמואלי מוסיפה ש"במקצוע הזה רוב הזמן אנחנו מיעוט בחדר שיש בו הרבה גברים. פה זו חיה אחרת, זה לא דומה לכל מה שעשיתי לפני — פשוט יש חופש". למשל בהסעות, בוואן בדרך להופעה, מספרת שור־סלקטר, "יש חופש להיות במלואך בלי לצמצם נושאים ולצנזר דברים שיכולים לא להתאים. יש דרור לכל ההוויה הנשית בכלל". לדברי בסר, "כאן את יכולה להרגיש שאת מחובקת באמת על ידי החברות שלך, הן מבינות את הניואנסים". וברור שיש גם אתגרים".
בזמן החזרה ניכרת במיוחד יכולת ההקשבה והקבלה אחת של רעיונות השנייה. גם בשירים שכבר ביצעו, הן עדיין מחפשות לשפר ולחדד. "כל אחת מאיתנו חולשת על המון דברים אחרים חוץ מהעבריות ואנחנו מפנות לדבר הזה זמן באהבה", אומרת שור־סלקטר. "המפגש שקרה פה מיוחד, הוא מפרה וממלא בהשראה".
איך מתחלקת העבודה ביניכן?
"מבחינה אמנותית אנחנו משתדלות לחלק בינינו את העבודה", אומרת מושקובסקי. "יש בחדר עשר דעות, אז המגמה היא שברגע שמישהי מובילה שיר כסולנית, האחריות היא עליה להביא רעיון לעיבוד: איזו אווירה או גרוב נשמע, איזה תיזמור, ומשם אנחנו לוקחות את זה יחד. כל אחת באה עם המומחיות שלה ועוזרת לתפור את השיר".
"דרך נוספת היא שמישהי שומעת משהו בראש ומביאה אותו סופר מדויק מא' עד ת' וכל אחת מדייקת עם הכלי שלה".
"כל חזרה פה היא בית ספר בשבילי", אומרת שמואלי. "לא הייתי במגמת מוזיקה בתיכון ולא יצא לי להתעסק עם חומרים כל כך מורכבים מוזיקלית. אני ממש מופרית מהסיטואציה".
"זה שכל אחת באה ממקום אחר פועל לטובתנו", אומרת פוסטל. "כי אם כל אחת לוקחת את העיבוד למקום שלה כהצעת הגשה, בגלל זה זה נשמע כל כך מגוון. מה שמדליק אותי בדבר הזה הוא שאנחנו משתנות ביחד".
לרוב ההופעות נמכרים כל הכרטיסים ויש להן כבר קהל אוהד בכל הארץ. "באנו מהשטח, עשינו המון הופעות", אומרת פוסטל. בסר מוסיפה ש"נתוני הפתיחה מדהימים כי לכל אחת ישנם המעריצים שלה".
הקהל שלהן מגוון ותלוי מקום. "אני חושבת שאלה אנשים שמתגעגעים למשהו", מזקקת שמואלי. פוסטל מוסיפה: "יש פנסיונרים אבל לא רק. ב'נתן A' הסתכלתי על הצעירים בקהל וכולם שרו את המילים. בת של חברה שלי, בת 18, לא הפסיקה לבכות כשאולה שרה את 'שיר משמר'. אנחנו שרות את הקאברים האלה והאולדיז ועפות על זה לגמרי".
בטח עוד מוזיקאיות רוצות להצטרף.
"פגשתי לא מעט מוזיקאיות שבאו ואמרו שישמחו להצטרף", מספרת וגנר. "יש משהו בחוויה של חבורה, בזה שקהל רואה את הביחד שמושך". "את לא מבינה כמה מוזיקאיות אמרו לי 'את בטוחה שאף אחת לא רוצה לעזוב?'", מוסיפה פוסטל.
מתכננות להוציא אלבום?
"כרגע זה רק עניין של כסף. צריך בשביל זה ספונסר", אומרת בסר. "אנחנו עצמאיות לגמרי ולא מקבלות תמיכה, אבל ההופעות מממנות את הדבר הזה. אנחנו מקוות שיבוא היום".
יש מחשבה לעשות יחד גם חומרים מקוריים?
שמואלי: "למדנו ללכת, לרוץ, ולאחרונה ממש הצלחנו לרקוד. עשר בנות יחד שמצליחות לזוז מאותו מקום בלב, עם אותה תשוקה וחולמות. ברור לכולנו שזו רק ההתחלה".
