המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית: "אני יודע באיזו אש לא לגעת"
המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית: "אני יודע באיזו אש לא לגעת"
המנצח דן אטינגר התחיל את דרכו בתור זמר בריטון, בשנות ה־20 לחייו כבר עמד על הפודיום, והיום הוא המנהל מוזיקלי של ארבעה מוסדות בעולם, בהם האופרה הישראלית. כעת הוא מעלה כאן את "מאדאם בטרפליי" ואומר ש"צריך לקרוא אותה כמסמך היסטורי ולא להתאים למציאות של ימינו"
בשבוע שעבר נפטר אביו של המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית המנצח דן אטינגר. בערב שאחרי הלוויה כבר התייצב המאסטרו לחזרה על "מאדאם בטרפליי" מאת ג'אקומו פוצ'יני, שתעלה מחר (עד ה-15 בדצמבר).
"זה לא קל אבל זה מקל", אומר אטינגר על העבודה במשך ימי האבל. "למזלי המקצוע שלי הוא החיים שלי: הוא האהבה, התחביב והיומיום. אני לא יכול להפריד ביניהם והאישי מתערבב במקצועי. העבודה והעיסוק במוזיקה הם עבורי הקרקוע חזרה למציאות".
1 צפייה בגלריה
מתוך "מאדאם בטרפליי". "עדיין יכול להגיע לבמה ולהיות מודרני מבחינה ויזואלית"
(צילום: יוסי צבקר)
ההפקה של הבמאי הפולני מריוש טרלינסקי לאופרה — על האהבה הטרגית בין קצין הצי האמריקאי פינקרטון לבין הגיישה היפנית צ'ו צ'ו סאן, היא מדאם בטרפליי — מציגה שנים בבתי אופרה ברחבי העולם וזוכה לשבחים. "זו אחת האופרות שאני הכי אוהב לעשות, אומר אטינגר, ואני מחובר אליה בכל נימי נפשי. אין מה לעשות, הטרגי תמיד מושך אותנו. יש בה שילוב של ליברית חזקה, מוזיקה נפלאה, קומפוזיציה גאונית גם ברמה הרגשית, והשפעה ואגנריינית גדולה. זה מחבר אותי מאוד כי אני עושה המון ואגנר בעולם".
מפריע לך שבארץ אתה לא יכול לנגן ואגנר?
"זה מפריע לי ברמה האינטלקטואלית, גם אם זה מוצדק ברמה הרגשית, אבל אין לי בכלל זכות להתווכח עם טראומה, כל אחד מעכל אותה אחרת. יחד עם זאת אפשר לבקר את התוצאה של חרם כזה במובן שעבור מוזיקאים שלא מנגנים ואגנר נוצר חלל בהתפתחות המקצועית שלהם".
אטינגר, 51, מנצח ופסנתרן, החל דרכו כזמר בריטון צעיר במקהלת האופרה. הוא הדריך זמרים ועבד באקדמיה למוזיקה בתל אביב וירושלים. באופרה נהג לעזור למנצחים וכשמנהלי האופרה אז ראו אותו משתעשע עם השרביט הם הציעו לו לנצח על המקהלה. בסוף שנות ה־20 שלו כבר ניצח באופרה.
הוא חי כבר 20 שנה בגרמניה ומכהן בימים אלה גם כמנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של התזמורת הפילהרמונית שטוטגרט ושל התזמורת הסימפונית ראשון לציון, וניצח בבתי האופרה היוקרתיים בעולם: בניו יורק, פריז וברלין, בין השאר ובינואר יחל בניהול המוזיקלי של בית האופרה סן קרלו בנאפולי.
"זה בית אופרה מאוד חשוב באיטליה והכי עתיק בעולם שפועל רציף. רוסיני היה אחד המנהלים המוזיקליים שלו. ההנהלה החדשה שלו היתה לפני כן באופרה בסטיליה בפריז והיתה אמורה למנות אותי כמנהל המוזיקלי שם. אז פרצו הקורונה וענייני פוליטיקה פנימית שבגללה הם נאלצו לעזוב, והציעו לי לבוא איתם".
רצית את פריז?
"מאוד. התאבלתי כמה חודשים שזה לא קרה. היו לי שם עשר שנות עבודה הדוקה עם התזמורת כאורח, וזה התנפץ. אבל אני שמח בחלקי: כל הקריירה נמנעתי והיה לי פחד לא מוסבר מלעבוד באיטליה אבל זה כיף לא נורמלי".
לא שוחק לנדוד בין מדינות?
"פעם נדדתי כל יום כמעט בין מדינות. אבל באמצע שנות ה־40 לחיי חוויתי שחיקה עצומה: הגוף והמוח אותתו לי על כך חזק. מזל שהייתי מספיק אמיץ ורגיש כדי לעצור, לבוא לפה ולחזק את עצמי עם חברים ומשפחה. זו אחת הסיבות שלקחתי את התפקיד כאן. אבל אני עדיין מתרוצץ בין ארבעה גופים שאני מנהל בשלוש מדינות".
אתה נתקל בהערות אנטישמיות או בתגובות של BDS?
"איכשהו התמזל מזלי שלא. אולי כי אני אחד שיודע באיזו אש לא לגעת. להגיד לך שכל פעם שאני נכנס לבור התזמורת בלונדון אני לא עם חששות? ברור שכן. BDS מאוד חזק שם, אז יש חששות אבל זה חלק מהיותי ישראלי. אני כבר 20 שנה חי בגרמניה ותודות לאינטרנט ולסלולר אני בעצם חי בארץ. כל הזמן פתוחים אצלי ערוץ 12 או 13. אני לגמרי ישראלי, אין לי חברים גרמנים בכלל. אפס.
"בשנות ה־20 וה־30 שלי לא עניין אותי כלום חוץ ממוזיקה, הגדרתי את עצמי 'א־פוליטי'. הייתי זמר והייתי מרוכז בעצמי. ברגע שהפכתי למנצח זה שינה לי את החיים: זה כבר לא רק אני — למרות שמנצחים אלה האגואים הכי גדולים בעולם — כי אם אין לי את האנשים שלי לצידי אני לא שווה כלום. היום אני הרבה יותר תקשורתי ומחובר".
אתה מוטרד ממה שקורה פה?
"להגיד לך שאני יודע מה הפתרון הנכון? לא יודע. אני חושב שהיצע הדמויות שמנהיגות אותנו הוא בעייתי לא פחות מהבעיות עצמן. עוד לא הגיעה הדמות הנכונה שתנהיג, שתלכד — לי זה הכי קשה".
ובתחום שלך, התרבות?
"זה נס גדול מה שאנחנו מצליחים לעשות עם התיקצוב מהמדינה. הנגנים בכל התזמורות מרוויחים משכורות מבישות. אנשים צריכים להשלים הכנסה בעבודות נוספות כדי לכלכל את עצמם. היו שנים שנגני תזמורת היו מנקים משרדים בלילות ובאים בבוקר לחזרה כשהם נדרשים להיות היהלום שבכתר. הסבסוד והמצב הכלכלי של התרבות בארץ קשה מאוד".
מאדאם בטרפליי היא אחת מרבי המכר של עולם האופרה וההפקה הנוכחית רצה בעולם בהצלחה כבר כמעט 20 שנה. ביולי 2024 ינצח אטינגר על הפקה חדשה שלה שתעלה באופרה בטוקיו. "זו פעם ראשונה שאעשה מאדאם בטוקיו ואני מאוד מתרגש וסקרן כלפי העשייה של היצירה הזאת כמערבי עם יפנים, לקהל היפני. להיות הזר היחיד בסביבה האותנטית".
יש המון דברים שלא מתאימים להיום באופרה הזו: גיישה בת 15 נישאת לאדם מבוגר שיכול להתגרש ממנה בכל רגע ובסוף הורגת את עצמה בגללו.
"הרבה פעמים מנסים להעביר הפקות אופרה למציאות של היום. לעתים זה מצליח ולעתים לא. בעיני צריך להתייחס לזה כאל מסמך היסטורי, זה בסדר. זה עדיין יכול להגיע לבמה ולהיות מודרני מבחינה ויזואלית אבל כמסמך היסטורי".
אגב היסטוריה ועדכניות, איך האופרה תישאר רלוונטית לדור המסכים והטיקטוק?
"את אותו משפט אני זוכר מלפני 20 שנה. נכון שהרבה דברים השתנו, אבל גם עולם האופרה השתנה בחזות שלו. כולנו יודעים שאנחנו צריכים את הקהל הבא שלנו ויש שינוי בכל הנראות של עולם האופרה במדיה. לפעמים אני חושב שזה כבר מוגזם, יש משהו ביהלום שהוא נשאר יהלום ואני לא חושב שצריך לפחד למכור את זה כיהלום ברור לגמרי שחייבים להנגיש את זה, אבל אני מאלה שפוחדים מהנגשה נמוכה מדי כי בסוף מוכרים איזו אשליה שאולי תביא מישהו לאופרה פעם אחת אבל הוא לא יחזור כי יבין שמכרו לו משהו שהוא לא נכון". .
יש עוד חלום שאתה מחכה להגשים?
"למזלי אני חי את החלום שלי כמעט מהתחלה, כשעשיתי את המעבר מזמרה לניצוח. אבל החלום הזה לא מתגשם מעצמו, אני מאוד אקטיבי בכך שהוא יקרה. הכוכבים הסתדרו לי טוב את החלום הנוכחי אני כבר מגשים: לעשות את כל מה שעשיתי עד עכשיו אבל בתנאים שלי".
