"הבמאי והשחקנים נרצחו, הלוקיישן נהרס כולו"
"הבמאי והשחקנים נרצחו, הלוקיישן נהרס כולו"
הבמאי המוכשר יהב וינר מכפר עזה נרצח בשבוע שעבר בידי חמאס אחרי שהציל את אשתו ובתו התינוקת. עכשיו סרט הביכורים שלו באורך מלא, שצולם כולו בקיבוץ ומשתתפים בו חברי משק שנהרגו, ייהפך לגלעד מכאיב לעולם שחרב. "הקיבוץ היה לנו לסטודיו צילומים אחד גדול", אומר המפיק."עכשיו הכל נעלם"
בחודש יולי האחרון הפך קיבוץ כפר עזה, למשך שבועיים, לאולפן קולנוע. הסרט שצולם הוא "הגדת קיבוץ", המתרחש בסביבות חג הפסח. זהו סרט הביכורים הארוך הראשון של הבמאי והתסריטאי יהב וינר ז"ל, שבשבוע שעבר היה אחד מיותר מ־1,300 אנשים שנרצחו על ידי מחבלי חמאס. וינר נרצח בקיבוץ שבו גר, ושהיה ההשראה ליצירתו. וינר ובת זוגו, שי־לי עטרי, היו בביתם בקיבוץ עם בתם בת החודש, שייה, כשמחבלים ניסו להיכנס לממ"ד שלהם. וינר החזיק את ידית חלון החילוץ, למנוע מהמחבלים להיכנס, ואיפשר לעטרי לברוח עם בתם, ולמצוא מחסה במחסן סמוך ובכך להינצל כמעט יממה אחר כך. שלושה ימים מאוחר יותר נמצאה גופתו. בן 37 היה במותו.
חודש לפני צילומי הסרט הארוך, השתתף "הילד" — סרט הגמר הקצר של וינר — בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל־אביב. שם זכה בפרס הצילום. החודש היה אמור וינר לטוס עם הסרט הקצר שלו לפסטיבל מינכן. את "הילד" ראיתי בפסטיבל התל־אביבי וכך זיהיתי את שמו של וינר כשנודע דבר הירצחו. גם הסרט הזה צולם בכפר עזה. הוא נפתח בשוט ארוך ויפהפה, הראשון בסדרה של שוטים ארוכים ומסוגננים שהעניקו לצלם, בן פלד, את פרס הצילום בצדק.
השוט מתחיל בשעת זריחה מעל שדות הקיבוץ הצמודים לגדר המערכת בין ישראל לעזה. באמצע השדה, צינור השקיה פגום מתחיל להתיז מים. תחילה בנביעה קטנה. אבל ככל שהזמן נמשך הזרם הופך למזרקת מים עצומה, עד שלפריים נכנס רכב הקיבוץ, ובו יושב האחראי על מערכת ההשקיה. יורם טולדנו מגלם אותו. הוא מגיע לתקן את הצינור עם בנו, בן ה־25, שסובל מפוסט־טראומה. הבן לא מוכן לקחת את הכדורים שלו, והאב לא מוכן לאשפז אותו במוסד. הבן (בגילומו של נמרוד פלג) מביט במשקפת לעבר אורות העיר עזה בכאב אין ־סופי. ואכן, בהתראת הצבע אדום הבאה, בעיצומו של מטח פגזים מהרצועה, הוא מנסה לחצות את הגבול.
"אני זוכרת איך עזרתי ליהב להילחם על השוט הזה, המבט דרך המשקפת לכיוון עזה", נזכרת קרן ידעיה, שהיתה חונכת התסריט של וינר בבית הספר לקולנוע מנשר. "אני זוכרת אותו מתאר לי אותו, כמה הוא היה חשוב לו". ידעיה זוכרת את יהב כסטודנט בולט וחרוץ בכיתה שלו, “נסיך אמיתי, אהוב, מוכשר ורק רוצה לעזור לכולם. נדיב ולוחם צדק”. את "הילד" הוא הקדיש לזכרו של ג'ימי קדושים ז"ל, תושב כפר עזה שנהרג מפגיעת רקטה ב־2008. "סרט הגמר שלו היה הזעקה שלו למקום שממנו הוא בא, לנוף, ליופי, לאנשים ולכאב האינסופי שבמעגל הדמים הבלתי נגמר”.
את הידיעות על הטבח בעוטף עזה קיבלה ידעיה במערב ארה"ב, לשם עברה עם בעלה, הבמאי מני יעיש וילדיהם לפני כחודש, בניסיון לבדוק אופציות בתעשייה האמריקאית. יעיש בינתיים חזר לישראל כדי להשלים את העבודה על הפרקים הבאים של סדרת הטלוויזיה שלו, "משמר הגבול" כשתקיפת הפתע של חמאס קרתה, הם החליטו שעדיף שמני יישאר בארץ כדי לתמוך במשפחתו ולעזור במה שאפשר.
הקשר של ידעיה למשפחה של יהב וינר ושי־לי עטרי עמוק יותר מחונכות לתסריט. ידעיה היא המלווה של עטרי בפרויקט "אחות גדולה", ובו יוצרות צעירות משודכות לחונכת, או מנטורית, ״אחות גדולה״ שעוזרת לה לפתח את הפרויקט שלה. "שי־לי בחרה בי להיות האחות הגדולה שלה, והיא כתבה מכתב שהיא רוצה ללמוד ממני איך להיות אמיצה. כששמעתי את הזוועה שקרתה לה ולשייה התינוקת בשבת בכפר עזה, ועל יהב הגיבור ועל איך היא הצליחה להציל את חיי שתיהן — אני חושבת שברור מי האמיצה בינינו", אומרת ידעיה בכאב.
בשבת בבוקר סימסה ידעיה לעטרי לבדוק מה שלומה, כמו שעשתה גם עם סטודנטים שלה ממכללת ספיר הסמוכה לעוטף. אבל מעטרי לא קיבלה תשובה. עד שהגיעו אליה הבשורות דרך הבמאי והעורך אסף קורמן ואשתו השחקנית לירון בן־שלוש, בת דודתו של יהב וינר.
וינר ועטרי נפגשו בבית הספר למשחק ניסן נתיב. עטרי עברה לשם אחרי שהפסיקה את לימודי המוזיקה שלה ברימון ובעקבות טרגדיה אישית פרשה מעסקי המוזיקה (היא האחיינית של גלי עטרי). מניסן נתיב עטרי עברה ללימודי קולנוע בבית הספר לקולנוע סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב, וסרט הסטודנטים שלה "נעורים" התקבל לתחרות הסטודנטים של פסטיבל קאן. וינר עבר ללימודי קולנוע במנשר, ואחרי הלימודים התחיל לעבוד בתור רכז ההפקות של מחלקת הקולנוע של מכללת ספיר, שנמצאת במרחק 10 ק"מ מביתו.
וכך, עוד לפני שסרט הגמר שלו ראה אור, וינר כבר רץ קדימה ליצור את סרטו הארוך הראשון. וינר רצה לגשת לחממת יוצרים צעירים של קרן הנגב ולמרות שהיא הציעה תקציב הפקה זעום הוא פנה לגייס לצידו את המפיק אביב בן־שלוש (שהפיק את סרטיו המצליחים של ארז תדמור "בשורות טובות" ו"בחורים טובים"), אחיה של לירון בן־שלוש ובן דוד שלו. "ביולי שעבר יהב התקשר אליי ושאל אם אזרום לעשות את זה איתו למרות שזו חממה של מפיקים ויוצרים צעירים עם תקציב מוגבל", מספר בן־שלוש. "אמרתי שאשמח. יהב פשוט כתב תסריט מאפס תוך שלושה חודשים. היה לי ברור שנקבל את הפרס הראשון בחממה. התסריט, על זוג צעיר שחוזר לקיבוץ בניסיון להשתקם מחלומותיו השבורים, היה כל כך אורגני ומתאים למקום הזה והיה ליהב דרייב ענק לעשות אותו".
הם אכן זכו בפרס הראשון. ואז התחילה ההתלבטות מתי לצלם. וינר ועטרי ציפו ללידת בתם הראשונה וההיגיון הפשוט אמר שהם יחכו לעשות את הסרט, ששניהם משחקים בו בתפקידים הראשיים, אחרי הלידה. אבל לווינר לא היה זמן לחכות לזה. "אני רציתי לדחות לאחרי הלידה של שי־לי, כלומר באוקטובר־נובמבר הזה, אבל יהב ושי־לי חשבו שיהיה נכון לצלם דווקא ביוני, חודשיים לפני הלידה כדי שיסיימו עם הפרויקט הזה לפני שיעברו לפרויקט התינוקת.
"בגלל התקציב הזעום ובזכות העובדה שיהב בן הקיבוץ החלטנו ללהק לרוב הדמויות בסרט שחקנים לא מנוסים מהקיבוץ. יהב ושי־לי בתפקידים הראשיים, ושי־לי גם ליהקה את הסרט. עופר וינר, אבא של יהב, מגלם את האבא בסרט. הדמויות האמיתיות שעליהן ביסס יהב את הסיפור שיחקו את עצמן", מוסיף בן־שלוש. הלוקיישן המרכזי בסרט הוא ביתם של וינר ועטרי, הבית שבו הוא נרצח.
עטרי, שהיא גם עורכת מחוננת, התחילה את עריכת הסרט בשבועות האחרונים. "יהב כבר לא יספיק לסגור את הסרט", אומר בן־שלוש. "השבילים והמקומות שצילמנו בקיבוץ כבר לא קיימים, חלק מדמויות המשנה והניצבים שהופיעו בסרט נרצחו, הקיבוץ שהכרנו כבר לא קיים. הקיבוץ פתח את שעריו והיה לנו לסטודיו צילומים אחד גדול. יהב ואני צחקנו שזו כנראה הפעם האחרונה שהקיבוץ יאפשר צילומים עם כל הבלאגן שעשינו".
