בין הקיסרית סיסי לאבי מעוז: כך נשים יוצאות מתכתיבי המבט הגברי באמצעות בגדים
בין הקיסרית סיסי לאבי מעוז: כך נשים יוצאות מתכתיבי המבט הגברי באמצעות בגדים
בגדים הם אחת הדרכים המובהקות והנועזות שבהן נשים נלחמות בפנטזיה הגברית: מהנפת אצבע משולשת מתוך הכפפה של הקיסרית סיסי בסרט "קורסאז'" ועד שמלת העירום של אשת העסקים והבלוגרית קיארה פראני באינסטגרם
“חזק יותר, חזק יותר", מצווה אליזבת קיסרית אוסטריה על המשרתת שלה בעודה סוגרת בכוח את המחוך שלה בסרט "קורסאז’", שעלה לאקרנים ביום חמישי. הסרט, בבימויה של מארי קרויצר ובכיכובה של ויקי קרייפס, עוקב אחר שנה בחייה של אליזבת, אשתו של הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף במאה ה־19, ערב יום הולדתה ה־40. זה סרט מפתיע ונועז שגם כמה ימים אחרי הצפייה הוא עדיין מעורר מחשבות והשתאות.
אליזבת, שנודעה בכינוי סיסי, מרגישה שקופה: בעלה לא חושק בה עוד ופונה למישהי צעירה בהרבה, הרופא שלה מסביר לה שמיצתה את תוחלת חייה כשהגיעה לגיל 40. היא מבינה שהנשיות שלה כבר לא רלבנטית, גם אם היא עדיין מרגישה מינית ורעבה לריגושים ובעלת דעה — וכדי לתחזק את תדמיתה הציבורית, מבחינה חיצונית ופנימית בחברה פטריארכלית חונקת — היא נדרשת להדק את המחוך שלה יותר ויותר. עניין המשקל עולה שוב ושוב, ותחושת החנק הנפשית והפיזית מאיימת על שפיותה ועל רצונה לחיות. אבל סיסי מורדת בכללים ובציפיות ממנה, יוצאת למסע באירופה בניסיון למצוא משמעות ולבקר חברים ומאהבים, גוזרת את מחלפות שיערה הארוך, אף שהסוף בלתי נמנע מבחינתה.
הסרט היפהפה הזה מתרחש אמנם במאה ה־19, על אידיאל היופי של התקופה וההשלכות החונקות של החיים בפטריארכיה ותחת עינו של הציבור, אבל אין רלבנטי ממנו גם היום: המחוכים פשוט התחלפו במחטבים שעוזרים לנשים בעלות מבני גוף מגוונים להגשים איזו פנטזיה על גזרה אידיאלית. "בשנים האחרונות הרבה חברות אופנה, בעיקר אלו הפונות לנשים במידות גדולות, מחפשות דרכים חדשות ונוחות לחטב את גופן של לקוחותיהן ובה בעת לשמור על תפיסת גוף חיובית", אומרת ההיסטוריונית ואוצרת האופנה קרן בן חורין. "למרות התגברות הייצוג של נשים במידות גדולות בפרסומות ובאופנה באופן כללי — הרבה חברות מוצאות שמחטבים הם עדיין מוצר מבוקש מאוד". לראיה: מותג המחטבים של קים קרדשיאן סקימס הוערך ב־2.3 מיליארד דולר בינואר 2022. שיעור הצמיחה השנתי של שוק המחטבים העולמי, על פי מחקרים, הוא 6.8%.
1 צפייה בגלריה
הבלוגרית קיארה פראני בשמלת העירום: "בגדיי מייצגים שיח פמיניסטי, מוחים על אלימות נגד נשים ומאיצים בהן לצאת מהתפקיד שנכפה עליהן"
(צילומים: Getty Images)
שלא לדבר על הרלבנטיות של המבט הגברי והיחס לנשים. כשהקיסר מבהיר לסיסי את חלוקת התפקידים ביניהם — אני אחראי לגורל האומה, את רק צריכה להיות ייצוגית — עולים במחשבה דבריו החשוכים של סגן השר אבי מעוז על תרומתן של נשים למדינה (“שיינשאו ויגדלו משפחה”), או הצעת החוק בנוסח איראן של ש"ס בנוגע ללבוש לא הולם של נשים בכותל. הסרט והמציאות הם תזכורת לכך שנשים עדיין צריכות להילחם על הזכויות שלהן.
המלחמה על זכויות יכולה לבוא להתבטא גם באמצעות אופנה. דוגמאות לא חסרות, החל בשחקנית, הבמאית והתסריטאית הישראלית רונית אלקבץ שהראתה איך אופנה משקפת מחשבה ואיך היא משמשת הרבה מעבר לכסות; וכלה במריה גרציה קיורי, המעצבת האמנותית של דיור, שהביאה את בשורת המודרניזם הפמיניסטי לבית האופנה, או הבלוגרית אשת העסקים ומשפיענית הרשת האיטלקייה קיארה פראני, שמשתמשת בבגדים כדי להעביר מסרים לעולם ולכ־29 מיליון עוקביה באינסטגרם.
בפסטיבל סן רמו שהתקיים בשבוע שעבר לבשה פראני שמלות קוטור שחלקן תוכנן בקפידה בשיתוף עם קיורי כמו "שמלת המניפסט" שעליה נרקמו בגדול המילים "Pensati Libera", מחשבה חופשית. "השמלה", כתבה פראני, "מייצגת את השיח הפמיניסטי, מוחה על אלימות נגד נשים ומאיצה בהן להרגיש חופשיות לצאת מהתפקיד המסורתי שנכפה עליהן בחברה". עוד שמלה שלבשה בפסטיבל היתה "שמלת העירום" המדמה את גופה העירום אך בעצם רקומה אלפי חרוזים קטנטנים שיוצרים את תבנית גופה, לרבות שדיה. "ידענו שזה יזעזע את הקהל כשאעלה לבמה כאילו אני עירומה, אבל המסר הוא שנשים ירגישו חופשיות ללבוש מה שהן רוצות", היא מסבירה. ואילו על "שמלת השנאה" נרקמו בפנינים דברי ביקורת ונאצה שהופיעו בתגובות באינסטגרם שלה לתמונות שהיא מעלה: "לרקום את העלבונות שמוטחים בי זה לתת לתגובות השליליות לעבור לידי ולעודד נשים לא לתת לשנאה להפחית מערכן".
באחת הסצנות ב”קורסאז’” סיסי מנופפת אצבע משולשת, האצבע המשולשת של פראני היא בגדים שיש מאחוריהם אמירה. אך אולי בכל זאת ההבדל בין המאה ה־19 של סיסי לבין היום הוא שכעת נשים (לפחות חלק מהן) יכולות לזעוק נגד גישות פטריארכליות על המראה שלהן, על הבגדים שלהן, על ההורות שלהן, על ההצלחה שלהן. "ביום שהבנתי שאני כאדם, כאישה, כיוצרת, לא הולכת לשום מקום בלי הלב שלי, בלי האנרגיה הזאת שמבקשת ממני לנוע — הבנתי שאני חופשייה. אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות, גם פמיניזם. זו הברירה הנהדרת שלך: לא להיכנע לשום תכתיב", סיכמה זאת רונית אלקבץ, "את לא כפופה לחוק של איש, אך גם לא כפופה לחוק סימבולי שמגדיר חופש נשי מהו. את נהדרת בנעל ספורט ועל עקב 20 ס"מ, עם בגדים ובלי בגדים. זכרי, את חופשייה".
