"לצייר עבודות גדולות זה חזירי"
"לצייר עבודות גדולות זה חזירי"
בקורונה שינתה הציירת המוערכת ענת בצר סגנון, מעבודות ענק ליצירות קטנות ומעודנות. "משהו בשפע לא התאים, מה נהייתי טראמפ?", היא מספרת לקראת תערוכה חדשה, ומסבירה גם למה הפרה כל חוק בעולם האמנות והעזה לחתוך מחירים. "למכור בהמון כסף היה לא הגיוני. אם אתם הולכים למות, לפחות תמותו עם ציור של תרנגול מול העיניים"
הציורים שהאמנית ענת בצר מציגה עכשיו בתערוכה ״הִיא אֲגֻדַּת הַפְּרָחִים הַחיים!״ בגלריה נגא בתל אביב הם מינימליסטיים וסוריאליסטיים, קטנים יחסית, מרחפים בלבן. פלמינגו יפהפה קטוע ראש ממוסגר במסגרת מפוארת, ראש של אשה לאחור ששיערה היפהפה מצויר שערה שערה והופך לקישוט דקורטיבי או חלק עליון של פני ארנב, שמעינו המתבוננת בנו צומח ענף.
אלה ציורים שונים מהותית מכל מה שעבדה עליו עד לא מזמן בסטודיו — ריאליזם מעורר השתהות, פתייני, רווי קיטש ופאתוס שבהם היא מחבלת בכוונה. ״מבחינתי זו קצת תערוכת קורונה״, אומרת בצר. ״הייתי בעיצומה של סדרה שהיא מאוד מקסימליסטית מבחינת כמות העבודה, עבדתי בין חצי שנה לשמונה חודשים על כל ציור, מ־6 בבוקר ועד 11 בלילה. אבל כשהתחילה הקורונה אמרתי ׳ביג דיל אז אני אהיה בבידוד, ממילא אין לי חיכוך עם העולם — כי כל חיי אני בבידוד׳. אבל החוץ המשוגע זלג כל הזמן לתוך הסטודיו ובבידוד הראשון היה אפילו משהו מרגש״.
בצר מספרת שבאותה תקופה פתאום התבוננה על העבודות הגדולות, האמביציוזיות מבחינת ההיקף שלהן, "ובנקודה הזו בזמן זה נראה לי כמעט חזירי. נהייתי טראמפ. משהו בשפע הזה של הציורים נראה לי לא נכון לתקופה. התחלתי לעשות מינימליזם כזה רישומי, עם נגיעה מאוד ראשונית בחומר, הרשיתי לעצמי להפליג לכל מיני מקומות טיפה סוריאליסטיים מבחינת הדימויים, וכשחזרתי לסטודיו באופן מלא זה מה שקרה לי גם על הבדים. רציתי את הניקיון הזה, סוג מסוים של צמצום ושקט״.
מהציורים עולה גם חרדה.
״בציורים שבהם מופיע ראש של אשה שמתבוננים בה מאחור, זה רגע לא נעים. היצ׳קוק עשה קריירה מלהתבונן על נשים מאחורה, והאשה הזאת היא תמיד אני וכל אחת אחרת. אבל גם הטבע שתמיד מצוי בעבודות שלי הוא איכשהו טיפה שונה. אני חושבת שהטראומה הכי גדולה של הקורונה זה שאיבדנו את המובן מאליו, וזה נוכח גם בתערוכה״.
בצר (56), אמנית מוערכת ומרכזית של דור הביניים באמנות הישראלית, סיימה את לימודיה במדרשה לאמנות, שם גם לימדה בעבר. היא החלה כציירת ורשמת, עברה לפיסול ולמיצב ובשנים האחרונות חזרה לחקור את מדיום הציור. ב־2008 זכתה בפרס שרת התרבות.
3 צפייה בגלריה
ענת בצר. "אמרתי: ביג דיל אז אני אהיה בבידוד, ממילא כל חיי אני בבידוד"
(צילום: בר גורדון)
זו תערוכתה הראשונה של בצר בגלריה נגא, שכוללת גם ספר יפהפה, ״רומנטיקה בוגדנית״, ובו תיעוד של 15 שנות עשייה. בחמש השנים האחרונות מאז סגירתה של גלריית ג׳ולי מ. שייצגה אותה עבדה ללא גלריה. ״לא מיהרתי להתחתן שוב. אמרתי 'יאללה, תהיי קצת ציידת'״, היא מספרת. ״יש משהו בלהיות חלק מגלריה שהוא קצת מרדים ובתור מישהי שלא רוצה לעסוק בזוטות העולם הזה בכלל — זה הרדים אותי מאוד. היה לי נוח להיות עצמאית אבל היה לזה גם מחיר. בהתפתחות של הקריירה שלי, בצד הכלכלי אולי, הייתי צריכה לבנות לעצמי קליינטורה, להזמין אנשים לסטודיו, אלה דברים שאני גרועה בהם״.
ובכל זאת, בתקופת הקורונה, בצר נקטה צעד יוצא דופן: היא הכריזה בפייסבוק על מכירת עבודות שמחיריהן נותרו אותו דבר בהבדל קטן אחד — הדולר הפך לשקל. כלומר, עבודה שתומחרה ב־3,000 דולר הוצעה למכירה ב־3,000 שקל. זה מעשה שלא ייעשה בשוק האמנות. ״נבהלתי כלכלית. חשבתי מה אני אעשה עכשיו״, היא מספרת. ״וגם בעניין הזה הרגשתי טראמפ, פתאום נראה לי שלמכור ציורים בהמון כסף זה משהו לא הגיוני. החלטתי שאני מוכרת את העבודות במחירים ממש נמוכים. אלה היו עבודות מאוד קטנות אמנם, אבל הגיעו אנשים נפלאים לקנות אותן. מכרתי כ־20 עבודות, וזו היתה חוויה כל כך טובה״.
לא חששת להרוס לעצמך את השוק?
"זה בדיוק מה שחברים שלי אמרו לי. מי ישמע? 'שוק'. לי זה נתן אוויר, פתאום אנשים היו בבית והיה להם ציור חדש. היה בזה משהו נורא מרגש".
ועכשיו מה את עושה כשזה חוזר לדולרים בגלריה?
"מוכרת ובהרבה (במחירים שנעים בין 5 ל־18 אלף דולר — ד”ג) כי ככה ראוי״.
אולי דווקא היה ראוי להמשיך ולצמצם את הפער בין מחירי האמנות לבין המציאות?
"זה מורכב. אני עובדת על ציור שמונה חודשים. מי עובד כל כך הרבה זמן על משהו ולא מרוויח עליו כסף? אנחנו לא מתמחרים ציור לפי ההשקעה. אבל כן מתמחרים לפי גודל או מצע — נייר או קנווס".
כלומר, אם היית עושה ציור בשבועיים המחיר היה אחר?
"לא. אני מסתכלת על ציור שעבדתי עליו כל כך הרבה זמן והמחיר שאני רוצה עליו שהוא אובייקטיבית הרבה כסף — הוא כלום. כל הדבר הזה של תמחור הוא פיקציה, זה סתם. מישהו החליט ש־X שווה ככה ו־Y שווה ככה, ויש פה איזה שוק דמיקולו שמתנהל דרך הדבר הזה. אז אני יש לי חירות להחליט ברגע נתון שאני הופכת את הציורים שלי מדולרים לשקלים. למה? ככה! כי בא לי. ואם אני אחליט ברגע מסוים שציור עולה 200 אלף דולר, אז כך הוא יעלה״.
אבל אם קניתי ציור מסוים ב־3,000 דולר ואני רואה מישהו אחר שקנה ב־3,000 שקל?
"זה לא יהיה אותו ציור. זו היתה סדרה מאוד מסוימת של ציורי תרנגולים שמכרתי בזמן מסוים, כמו שעושים מבצע. עשיתי מבצע מוגבל. מכירת סוף העונה, מכירת סוף העולם, מכירת קורונה. אם אתם הולכים למות, תמותו עם תרנגול מול העיניים".
אז בעצם צריך לארוב לאמנים כשהם על סף רעב?
כן. בדיוק. אבל זה תמיד היה כך הניצול הזה. תשמעי, יש פה עניין חינוכי עמוק. היום מבחינת המתעשרים החדשים, ההייטקיסטים, אמנות היא אפילו לא אקססוריז. בני הדור הקודם שרכשו אמנות, גם אם הם לא כל כך אהבו, ידעו שכדאי שיהיה להם איזה גרשוני על הקיר. היום זה חסר משמעות. זה לא מעניין אותם. הם גרים במגדלים עם זכוכיות ואין להם אפילו קירות לתלות אמנות, יש פה עניין של חינוך. אולי בעצם חוסר חינוך. היום התחרות שלי היא לא עם חבריי האמנים אלא עם נטפליקס ועם אלמנטים עיצוביים שהמעצבת תוקעת להם בסלון. אנחנו לבד״.
