שילוש קדוש בכביש מס' 1: סיור בשלוש פנינים קולינריות
שילוש קדוש בכביש מס' 1: סיור בשלוש פנינים קולינריות
עוגת מרציפן מופלאה במבנה ביזנטי היסטורי, מכונת אבני ריחיים מהפנטת שמפיקה ארבעה סוגי טחינה ועגלת קפה ומאפה שמערבבת מזרח עם מערב, והכל במרחק רבע שעה מירושלים
תחנה ראשונה: בית הקפה אלורו
שום דבר לא הכין אותנו למה שנגלה לעינינו כשיצאנו מהאוטו. הווייז לקח אותנו בשיא הביטחון למקום שאין דרך לתארו אלא כאי תנועה באמצע הכביש הכי סואן במדינה, כביש מספר אחת שבין תל אביב לירושלים, ועוד בקטע הכי מפחיד שלו: מחלף מוצא. מימין כביש דו־מסלולי, משמאל כביש שש מסלולי ומסילת רכבת. ובדיוק כאן אמור לחכות לנו, לפי האינטרנט, אלורו — בית קפה ציורי, פסטורלי ורומנטי בתוך אתר היסטורי.
מה אומר ומה אדבר. לפעמים יש הפתעות. אי התנועה הזה התגלה כאי אמיתי. כמו אי בודד באמצע האוקיינוס ההודי. אי קסום של שלווה, שפיות, היסטוריה, חקלאות וכמובן קפה ומאפה.
ביתו של יהושע ילין, שבחצרו שוכן אלורו, הוא הבסיס שממנו נוצר ב־1860 מוצא, היישוב החקלאי הראשון מחוץ לגבולות ירושלים. היתה זו הרכישה הפרטית הראשונה של אדמה בארץ ישראל בידי יהודים בתקופה העות'מנית — המשך טבעי ועדיין מהפכני ל"יציאה מהחומות", שהתאפשר אחרי שיהושע, בנו של דוד ילין, התחתן בגיל 13 עם שרה בת ה־12, בתו של יחזקאל יהודה, מעשירי התקופה. היו אלו נישואים לא פחות פורצי דרך בשל העובדה שהיו נישואים בין אשכנזים וספרדים. ב־1871, 11 שנים לאחר הרכישה, התגלו שרידי מבנה ביזנטי בשטח הנחלה. ילין שיפץ אותו ובנה לו קומה נוספת שתשמש כחאן. כיום הבית משמש בית כנסת בסופי שבוע ומרכז מבקרים בימי חול.
בחצרו של בית הכנסת פורח אחד הבוסתנים הכי יפים שיצא לי לראות. גפן, תאנה, רימון, זית וצבר, ולצדם פטל, צלפים ואפילו שזיפי שגיב שחורים קטנים שעוד לא הגיעו לפרקם. בפאתי הבוסתן שוכן אלורו, שנפתח לפני כשנה, וכולו אפוף באווירת שאנטי חצי־זרוקה חצי־ישנונית ולגמרי ירושלמית. גאוות המקום היא מאפים מגרים ומופלאים ממש: אנחנו ניסינו בורקס תרד נהדר, מאפה עגבניות מיובשות ופטריות ומאפה בצלים וארטישוק. טעמנו גם עוגת מרציפן יוצאת דופן, תה קר מצוין ואספרסו כפול חזק כמו שצריך. התענוג היה כה גדול, שהוא הצליח להשכיח את החום הנורא של הקיץ ואת הזמזום הבלתי פוסק של המכוניות מהכבישים העוטפים את גן העדן הקטן הזה.
תחנה שנייה: מפעל הטחינה אל־יסמין
בדרך הביתה עצרנו במפעל הטחינה הזעיר אל־יסמין בכניסה לאבו גוש. המפעל הזה הוא הבייבי של כאמל השלמון, השף הירושלמי המוכשר כשד (אקס מסעדת טורקיז המזרח־ירושלמית) שעזב את גיהינום המטבחים לפני ארבע שנים בשביל להגשים חלום. במרכז מסחרי קטן ונטול כל אופי על הכביש הראשי מייצר השלמון טחינה, שהדרך היחידה לתאר אותה היא — טעימה מדי. למה הכוונה? היא טובה מדי לבזבז אותה על חומוס. היא כל כך טובה שאפשר לאכול אותה עם כפית, אבל הכי כדאי לערבב אותה עם דיבס, דבש ענבים, שגם אותו אפשר לקנות כאן, ולמרוח על לחם טרי.
ואל־יסמין מציעה לא פחות מארבעה סוגים שונים של טחינה: לבנה קלאסית, חומה משומשום מלא, שחורה משומשום שחור ואדומה, שעשויה משומשום שנקלה במשך תשע שעות. שתי האחרונות מאופיינות בטעם שהוא קצת למתקדמים, לפחות ביחס לטעם הפלבאי שלי.
יש כאן עוד מעדנים פלסטיניים קלאסיים שאפשר לקנות הביתה, כמו קישק, אבן יוגורט שאפשר לגרד בבית על הסלט או על הבורקס, או לערבב אותה לתוך ויניגרט מעולה. המפעל מציע גם עוד תוצר "לוואי" קלאסי של שומשום טרי — חלבה נהדרת עם כמה תוספות (אנחנו לקחנו עם פיסטוקים).
אבל גולת הכותרת של המקום היא הצפייה בתהליך הכנת הטחינה: המראה הנדיר של מכונה הטוחנת באבני ריחיים מסורתיות, שבחלקה העליון זורם זורם לתוכה שומשום, ובחלקה התחתון בוקע מעיין של טחינה מתוך ברז היישר לצנצנת שלך — הוא לא פחות ממהפנט. ואף על פי שאפשר כעת להשיג טחינה אל־יסמין בכמה מעדניות בתל אביב, המחזה הזה לבדו שווה נסיעה במיוחד לאבו גוש.
תחנה שלישית: עגלת הקפה ילדתי שלי
באותו רחוב, שבו שוכן מפעל אל־יסמין, מסתתרת גם עגלת הקפה, ששמה הציורי הוא “ילדתי שלי”, כמו בשיר של מאיר אריאל, ואותה מנהלת לארה ברהום, ילדתם של מיכל ברנס ויעקוב ברהום ממסעדת מג'דה הנפלאה בכפר עין ראפא הסמוך. טעמנו כאן בורקס סבנח קישק (תרד בר ואבן יוגורט) ופיטיבייה במילוי פרנג'יפאן, שהיו מדהימים. פרט להם אפשר לטעום כאן בקלאוות מיוחדות, בריוש תאנה ומרווה ועוד לא מעט מאפים מיוחדים המשלבים השפעות אירופיות עם ערביות. ואם לא די בכך, העגלה שוכנת בלב משתלת שתילי הר המרהיבה.
