"מפקדת הוא תפקיד מלא בשקרים על שליחות"
"מפקדת הוא תפקיד מלא בשקרים על שליחות"
הסדרה זוכת הפרסים "המפקדת" עולה לעונה שנייה, והפעם במקום חיילות עם קשיי הסתגלות אלונה סער מובילה מחלקה של עתודאים. "רצינו ליצור יחסי כוחות שונים לחלוטין מאלה שבעונה הראשונה", מספרים היוצרים עטרה פריש וניר ברגר, שבכלל רואים בה את המקבילה הישראלית לסדרות קולג' אמריקאיות וגם את הדרך שלהם להתמודד ולהתפייס עם כל השריטות שהשירות הצבאי הותיר בהם
הערב, הצבא יפשט מדיו ולבנו יעבור לדום. זה יקרה עם עליית העונה השנייה של "המפקדת" בכאן 11 כשחיילי הבסיס יוצאים בפרק הראשון ליום כיף, והדמויות המוכרות והאהובות נראות בפארק מים בביקיני בשלל צבעים וצורות, גולשות במגלשות ומרכלות בג'קוזי. "יום כיף בפקודה!", מזכירה עטרה פריש שיצרה את הסדרה יחד עם ניר ברגר, מהו האירוע המלאכותי הזה.
ההחלטה לפתוח את הסדרה בבגד ים נבעה מהרצון "להוציא את כולם מאזור הנוחות שלהם", אומר ברגר. "בלוקיישן שתקוע מחוץ לזמן ולמציאות — פארק מים בתוך עיר. זה הצחיק אותנו והחזיר אותנו לשורשים של סרטי תיכון בנוסח 'ילדות רעות', שהסדרה יותר מושפעת מהם מאשר מכל סרט צבא או אפילו חוויה צבאית".
ברגר (35) הוא תסריטאי ובמאי, שלמד יחד עם פריש בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בצבא שירת במודיעין. "לא הייתי מפקד טירוניות, אבל בקורס הייתי הבן היחיד עם 18 בנות", הוא מספר.
פריש (36) שירתה חמש שנים בבסיס טירוניות והיתה מ"כית, מ”מית, סמ"פית ומ"פית. "כשקיבלתי אור ירוק לפתח את הסדרה, היה לי ברור שלא אכתוב את זה לבד. קצת התאכזבתי שניר הוא לא אישה. אבל ההיכרות הקודמת וההערכה לדברים שכתב הכריעו, אז הלכנו על זה", היא מספרת.
זאת היתה החלטה נבונה בדיעבד. "המפקדת", סדרה על צוות של מפקדות בטירונות שאליו מגיעה מפקדת חדשה ולא מנוסה ושמה נועה, המבוססת על סרטה הקצר של פריש, "מכתב אהבה למ"מ שלי", היתה מועמדת ל־16 פרסי אקדמיה, וזכתה ב־10 מהם. כולל פרס לדרמה הקומית הטובה ביותר של 2021, פרס הבימוי, התסריט, השחקנית הראשית לאלונה סער על תפקידה כנועה ושחקנית המשנה הטובה ביותר למיה לנדסמן בתפקיד הסמלת ספיר.
"המפקדת" גם זכתה לצפייה גבוהה מאוד. "זה היה הלם מוחלט ולא צפוי. קיבלנו כמויות של אהבה שאנחנו עדיין מתקשים להכיל", אומרת פריש. "הטלוויזיה היא מדיום מתעתע. מצד אחד, את מגיעה הכי רחוק שאפשר, אל סלון הבית של האנשים, את בתוך החיים שלהם, מצד שני, כיוצרת את הכי רחוקה מהקהל שלך, לא רואה מתי הם צוחקים והם לא מוחאים כפיים. הדרך היחידה שלי לתקשר היא דרך הרשתות".
ברגר: "בחודש וחצי הראשונים של הסדרה רק קראנו כל תגובה על הסדרה, הופתענו מכמה שהן טובות, ויצאנו מרוקנים אל העולם".
כאן גם המקום להגיד שהיום היה מאוד קשה לעשות סדרה כזאת בארץ, מוסיף ברגר, "וזה רק ילך וייעשה יותר קשה. התאגיד, והמפיקים שלנו נעמי לבארי וסער יוגב, הם מדהימים ותומכים ביצירה חדשה, אבל ככל שיהיו יותר שירותי סטרימינג, ויהיה שפע של תכנים מהעולם, התקציבים יירדו, וכולם ייקחו פחות סיכונים. במצב עניינים כזה, הראשונים שנפגעים הם יוצרים צעירים. צריך לפעול כדי שיוצרים יקבלו תקציבים והרגולציה תאפשר את קיומן של יצירות המקור".
על עונה ראשונה ודאי עבדתם שנים ואת העונה השנייה הייתם צריכים להכין בהרבה פחות זמן. איך עושים את זה?
פריש: "גם עם העונה הראשונה הכל קרה נורא מהר: עברו שלוש שנים מרגע האישור עד שהיא עלתה לאוויר. האישור לעונה השנייה היה כאילו פרשו לפנינו שטיח אדום. צעדנו יד ביד עם הדמויות. הנחנו כל כך הרבה אבני יסוד ויתדות, שכל מה שהיינו צריכים זה רק לפתוח את הדלת ולראות מה קורה לנועה, לצליל ולצימר. ממש כתבנו לדמויות ולשחקניות, ידענו איך הן נשמעות, איך הן מדברות — זה פשוט התפרץ מאיתנו".
מי משתחררת ומי חותמת קבע?
ברגר: "טירונות בנויה קצת כמו סדרת טלוויזיה. בכל עונה משתנות הדינמיקות ונוצרות דרמות חדשות, בכל מחזור יש חיילות או חיילים חדשים. במובן הזה זה השתלב לנו מאוד טבעי. ואגב, במקרים מסוימים אפילו החזרנו חיילות ממחזור קודם לעונה השנייה".
פריש: "כל עוד אנחנו נאמנים לסיפור, ומרגישים שנכון להחזיר אותן, נחזיר. זה העיקרון. לא נחזיר דמות טובה — אפילו אהובה כמו ערבה — רק כי היא פופולרית. אחרת זה לחטוא לאמינות, לדיוק ולפרטים, שזה מהחוזקות של הסיפור שלנו".
בעונה הראשונה נפוצו שמועות שלפיהן מיה לנדסמן, שזכתה בפרס האקדמיה על תפקידה בסדרה, לא תמשיך לעונה השנייה בגלל התבטאויות פוליטיות שלה בזמן מבצע "שומר חומות". השמועות אמנם הוכחשו מטעם ההפקה, אבל במקביל התפרסם שהיא לא תשתתף בכל פרקי העונה השנייה. "זה גם לא קרה, וגם לא היינו מסכימים לזה", אומרת פריש על הפרסומים, "זה פשוט לא מבוסס על עובדות".
למה הוחלט שבעונה השנייה יהיו בנים עתודאים ולא בנות עם קשיי הסתגלות כמו בעונה הראשונה?
פריש: "קודם כל, הסדרה היא על המפקדות. החיילים הם צבע ורקע. כדי לעשות צבע נכון צריך לבחור קיצון מסוים. היה נראה לנו מעניין לפנות 180 מעלות מהעונה הראשונה, וכמובן שללכת על טירונים בנים מביא המון מורכבויות. כי לפקד על נשים ולפקד על גברים זה עולם אחר: עם בנות את מאוד פיקודית, קשוחה. מול גברים, יחסי הכוחות לא מובנים מאליהם, מעצם העולם ואיך שהוא מתנהל. מאחר שאין לך עליונות פיזית או אפילו מגדרית — אז לא מובן מאליו שאת החזקה. ההסכם הבלתי כתוב ביני לבין 40 הגברים שעליהם אני מפקדת זה 'אני מכבדת אותך, אתה מכבד אותי'. אני כמעט מבקשת מהם אישור להיות המפקדת שלהם, וזה עובד כמו קסם. זה מסדר את מאזן הכוחות המעוות שנוצר מבחינתם שאישה יותר חזקה מהם.
"זה כמובן העסיק אותנו. את המפקדת ואת החזקה, אבל למעשה את אישה מול 40 גברים, והם יותר חזקים ממך. עתודאים, אגב,נחשבים למחזור הכי טוב שאת יכולה לקבל כמפקדת. הם בוגרים יותר, לגמרי ילדים טובים, אבל גם מתנשאים עלייך".
ברגר: "הם טיפוסים מעניינים שלא קונים מראש את התיאטרון הזה שהוא טירונות. עתודאים הם תמיד עם רגל אחת בחוץ. זה יוצר דינמיקה מעניינת וחומרים טובים לסדרה".
אגב תיאטרון, בעבר פריש אמרה שרק כשהשתחררה הבינה שהכל בשירות שלה היה משחק. "אלפי חיילים עברו תחת ידי. הייתי ממש מקצועית במה שעשיתי. הרגשתי שאני יכולה להעביר קורס למתקדמים בטירונות, ויום אחרי שהשתחררתי הבנתי שאין לכל הידע הזה שום משמעות. הסדרה היא תהליך להתפייס עם התקופה הזאת, כי במשך הרבה זמן כשהסתכלתי לאחור על השירות הצבאי, הרגשתי שבזבזתי את הזמן. אחרי שתיעלתי את זה לסדרה, אני כמובן כבר לא מרגישה כך".
כשהשתחררת לא הרגשת שהעובדה שהיית מ"פית פתחה לך דלתות, כמו שקורה להרבה גברים במעמד דומה?
פריש: "אחרי השחרור הלכתי לחוג לקולנוע. ממש לא הרגשתי בנוח לספר על החלק הזה בחיי. ידעתי להסביר לעצמי למה בחרתי בו, כי באתי מבית ספר 'המקים תבור', המדורג הכי גבוה בגיוס לקרבי. הייתי מוכוונת למקום הזה של 'שירות משמעותי'. ואני בן אדם טוטאלי — ברגע שאני נכנסת למסגרת אני נהיית 'המערכת'.
"רק אחר כך הבנתי שהתפקיד הזה כל כך מלא בשקרים על שליחות. בשנייה שאת מתרחקת את מבינה שאת גרגר חול על המגף של צה"ל. לצד זה הרווחתי באופן אישי. היכולת שלי לנהל מערכות באה משם. בימוי הוא 60% ניהול ו־40% יצירה, ואת הניהול אני מביאה ממה שרכשתי בצבא. לכן זו מערכת יחסים מורכבת. אני כועסת על העיוורון שלי למערכת הצבאית ויודעת: כשאת משחקת במשך חמש שנים תפקיד של אמא, את נהיית קצת אמא".
ברגר: "אמא לילדים עם רובים. העונה הראשונה גם עוסקת בזה שלמפקדות לפעמים אין כלים להתמודד עם התפקיד. גם אני הרגשתי שהצבא עיצב אותי, הפך אותי ליותר חברותי וחיזק לי את הביטחון העצמי, אבל גם אחראי לכמה מהטראומות הכי גדולות שהיו לי — זה הספקטרום שאנחנו נעים עליו בסדרה, בין הקומדיה לטרגדיה".
בראיון עם טליה לביא, הבמאית של "אפס ביחסי אנוש", הסרט שמרבים להשוות את "המפקדת" אליו, היא אמרה שהסרט הוא בכלל לא על הצבא. גם יוצרי "המפקדת" מרגישים כך. "זאת סדרה על התבגרות אישית, מינית ואחרת", אומרת פריש. "זה הקולג' שלנו. החוויה המשותפת לכולם כאן. תקופה של התנסויות והתפתחויות", ממשיך ברגר.
ועם זאת, ביחד עם "אפס ביחסי אנוש" והסדרה "מי שמע על חווה ונאווה" פתאום נהייתה פה עשייה שמתמקדת בנרטיב של חיילות נשים.
פריש: "נפתח שדה של סיפורים של נשים, שלא סופרו. תחשבי איזה שדה יש לגברים שהיו בצבא על המסך, אני מצפה שיבואו עוד סיפורים".
ברגר: "פתאום יבינו שלכל הסיפורים ששמענו עד עכשיו יש עוד צד".
דיברתם קודם על החוויה הקולקטיבית הישראלית. האם בגלל היעדר החוויה הזאת בחו"ל הסדרה לא נרכשה לשם?
ברגר: "אולי. עלינו בתקופה שבה היה מאוד קשה למכור את הסדרה לחו"ל. היה מבצע צבאי ענק באמצע השידור שלה. ולא משנה כמה אמרנו שזאת בעצם לא סדרה על הצבא, בחו"ל עדיין כל מה שראו היו מדי צה"ל. זאת ההשערה שלנו בכל אופן. יכול להיות שהיא עוד תימכר".
