הפצע שלא יתאחה: סרט נוסף על ניצולי פסטיבל "נובה"
הפצע שלא יתאחה: סרט נוסף על ניצולי פסטיבל "נובה"
"זריחה שחורה", סרט שני על ניצולי פסטיבל "נובה", מעניק עוד תובנות ונקודת מבט על אירוע שבו כל החלטה רגעית ושרירותית חרצה את הגורל לחיים או למוות
"זריחה שחורה: עדויות מהטבח בפסטיבל נובה", העולה במוצאי שבת בכאן 11, הוא סרט תיעודי על הטבח שביצעו מחבלי חמאס במשתתפי המסיבה הגדולה ברעים. סרט זה עולה כשבועיים לאחר ששודר סרטו של דן פאר "#נובה" ב־yes. האם הוא שונה? האם זה משנה בכלל? קשה להתייחס לסרטים שנעשו, ועוד ייעשו, על הפסטיבל שנגמר בטבח (בעשייה לפחות עוד שניים שאני יודעת עליהם — של יריב מוזר ושל נילי טל) במונחים קולנועיים, טלוויזיוניים, תיעודיים רגילים.
הרי זה נוגע בפצע פתוח שלנו, פצע שעדיין מדמם, מי יודע מתי ואיך יגליד? יש כאלה שבכלל לא מסוגלים לראות את הסרטים על המסיבה ועל מה שקרה שם, מפחדים להיפגע מהצפייה — זו עמדה מובנת לחלוטין (גם בסרט זה, כמו בקודמו, הקפידו לטשטש את מראות הגופות מטעמי צנעת הפרט וכבוד המת). מי שיכולים לעמוד בזה, כמוני, ימצאו ערך נוסף בכל צפייה, בכל סרט, ולפעמים פעמיים באותו הסרט, כי כל אחד מביא נקודת מבט אחרת וכל צפייה מעלה עוד מחשבה על מה שאי־אפשר להעלות על הדעת.
הסיפור הבסיסי, שמתפתח כמו סרט אימה במציאות, מוכר: אלפי צעירים תאווי חיים, שבאו לרקוד, לצחוק ולאהוב ומצאו את עצמם כברווזים במטווח, כשמנגד טרוריסטים צוהלים וכוחות ביטחון שמאחרים לבוא. כמעט 400 חוגגים נרצחו וכמה עשרות נחטפו לעזה.
בסרט של התאגיד שיצרו יוסי בלוך, דוקי דרור ונועם פנחס, יש ראיונות עם ניצולים של המסיבה, שהתקיימו כשבוע עד עשרה ימים אחרי המתקפה, כשהכל עוד היה טרי. אל הראיונות מצורפים צילומים מהטלפונים שהניצולים צילמו בזמן אמת במסיבה ובבריחה ממנה. מול הסרטונים שצילמו, הם מדברים על חוויית ההישרדות שחוו במשך שעות ארוכות. אם "#נובה" היה פירוט כרונולוגי עם סגנון מאוד מובהק של מסכים מתפצלים, השפה של "הזריחה השחורה" הרבה יותר סדורה.
היא מספרת כיצד בבוקר 7 באוקטובר מארגני המסיבה הפסיקו את המוזיקה, הכריזו על "צבע אדום" ושצריך להתפזר. היו מי שרצו לכיוון הנחל, רבים ברחו למיגוניות, היו מי שהתחבאו במכולת זבל ענקית, והיו מי שהתחבאו מאחורי הבר. מתסכל לראות כמה משמעותית הייתה כל החלטה שרירותית ומקרית. בסרט מתראיינות גלי עמר ועמית אמר שהתחבאו באחד התאים של השירותים הכימיים. המחבלים ריססו את המתקן בקליעים כדי להבטיח שכל מי שנמצא שם ימות, רק שהן איכשהו שרדו. מרואיינים גם תומר וינר ושובל רוברמן ממכמורת, שהיה להם דוכן בפסטיבל, ורק בזכות התושייה והידע הצבאי של וינר משירות קרבי הצליח לחלץ קבוצה של צעירים דרך הנחל ליד המסיבה.
בנוסף לעדויות הניצולים, ישנן גם העדויות של אילן רגב, אביהם של החטופים מיה ואיתי שהגיעו מטיול במקסיקו ישירות למסיבה - ונחטפו ממנה (מאז השתחררו מהשבי אחרי ימים ארוכים), על מה שעבר עליו כשנסע לדרום כדי לנסות לחלץ אותם. וחנניה בנימין, שוטר קהילתי מרהט, שהיה בין הראשונים שהגיעו לשטח המסיבה.
כל משתתפי המסיבה מספרים על האושר שחשו, על רגע הזריחה שכולם מצפים לה, ובדיוק אז, כשציפו לאור ירד החושך. "הרגשנו שזה לא בטוח, ליד הגדר. אבל יש שם יישובים. הרגשתי בטוח במדינה שלי", אומר אחד מהם. אוי לאירוניה. וכיום? וינר מספר שהרגיש "מת בגוף שלי", ורוברמן חשה כי נפשית הפצע "לא יתאחה לעולם".
