הסרט "גרוסמן" מרגש עד דמעות
הסרט "גרוסמן" מרגש עד דמעות
הסרט שעלה בפסטיבל דוקאביב חושף קטעי ארכיון נדירים מחייו של דויד גרוסמן, אדם שממעט להתראיין. אבל כוחו דווקא ברגישות וביכולת הביטוי הנדירות של הסופר
הסרט התיעודי "גרוסמן" הוא סרט מרגש עד דמעות. זה קורה בחלקו בגלל החומרים הביוגרפיים שהביאה הבמאית עדי ארבל מחייו של הסופר דויד גרוסמן, אדם שלא שש לדבר על עצמו. אבל בעיקר מפני שלגרוסמן יש יכולת יוצאת דופן להבין נפשו של אדם ולגעת בה.
אלה המילים שהוא בוחר להשתמש בהן, בכתב או בעל פה, הבעות הפנים, הדיבור העדין והרגישות האנושית. וכשכל אלה מוגשים מפיו של הילד שהפך לגבר ועדיין שניהם מחפשים מקום בעולם, מבקשים להרגיש שייכים — הנפש מתרחבת, רועדת אפילו.
כמו שם הסרט המוצג בדוקאביב, גם השפה הקולנועית וארגון החומרים בו פשוטים. הוא מתחיל בהווה, במפגש של גרוסמן בקרואטיה עם מתרגמים מכל העולם של ספרו האחרון "איתי החיים משחק הרבה", ואז הולך אחורה בזמן, הרחק הרחק, אל הילד שגדל בשנות החמישים בשכונת בית הכרם בירושלים.
גרוסמן הילד מתואר כמיוחד במינו, חכם, מילולי, שאוהב מילים ואוהב רדיו ואוהב לכתוב. וזהו גם ילד שבזמן מסיבה בבית הוריו מבין באחת שכולם ימותו יום אחד, שהמוסר אצלו אינו מוסכמה חברתית או רעיון מושכל, אלא דחף פנימי, זעקה של הדנ"א נגד עוולות. באחד מקטעי הארכיון הנדירים מספרת אמו כיצד שאל אותה פעם אם יש גדר סביב כדור הארץ, אם יש משהו שמקיף את העולם, כלומר מגונן עליו.
הסרט עובר על תחנות חייו, אחרי הילדות והנערות, דרך סיפורו הראשון "חמורים" ("אלוהים יודע למה כתבתי את הסיפור הזה"), הרומן הראשון "עיין ערך: אהבה" מ־1986 שהיה אירוע ספרותי של ממש, "הזמן הצהוב" שכתב על הבעיה הפלסטינית עם פרוץ האינתיפאדה, הזכייה בפרסים לרבות פרס ישראל, וכמובן מות בנו אורי במלחמת לבנון השנייה, האבל, הספר "אשה בורחת מבשורה", החיים שאחרי, הכתיבה שאחרי.
בסרט מתראיינת גם אשתו של דויד, מיכל גרוסמן. השניים הכירו בעת שירותם הצבאי בחיל מודיעין, ובחלק מהסרט הם מתראיינים יחד זה לצד זה. זו החלטה נכונה מאוד של הבמאית, להביא גם את החלק המשמעותי הזה של חייו. דויד גרוסמן לא אוהב מי יודע מה להתראיין, הוא עושה את זה רק כשיש סיבה של ממש, כמו יציאה של ספר. הוא גם היה בתחילה סרבן צילומים, מספרת ארבל. ולכן מה שחסר בסרט הוא קצת יותר חומרים אישיים, מהעולמות הבלתי ידועים שלו. בגלל הנטייה שלו להגן על פרטיותו, גרוסמן נחשף ולא נחשף בו־זמנית. הסרט משרטט את הדיוקן המואר שלו, וגם המוכר והאהוב שלו, אבל לא מתעקש להביא את הצדדים הפחות מוכרים שלו.
ובכל זאת טוב שגרוסמן נעתר לעבודה הדוקומנטרית הזאת, וטוב עשתה הבמאית שבכל זאת יצרה את הדיוקן. גרוסמן הוא אדם גדול, סופר גדול, שהחיים שיחקו איתו לא מעט, טוב שיתועד בסרט יפה ועדין מהסוג הזה. “גרוסמן” זמין עד מחר באתר של דוקאביב ובהמשך יוקרן בכאן 11. הסרט הופק בתמיכת קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה.
