האמנית שגייסה כסף לצבא אוקראינה: "אני מחליפה אבן בלחם שמציל חיים״
האמנית שגייסה כסף לצבא אוקראינה: "אני מחליפה אבן בלחם שמציל חיים״
ז'אנה קאדירובה, האמנית האוקראינית הנחשבת בעולם, מפסלת לחם מאבן, מוכרת אותו לפי משקל ואת התמורה בשווי מאות אלפי יורו מעבירה לצבא אוקראינה, שכבר קנה בו אפודים ורחפנים. אחרי מסע שנמשך ימים ארוכים הגיעה להציג בישראל את יצירתה. "זה פרויקט סימבולי, פרויקט מלחמה, והדבר הכי חשוב הוא שאני יכולה למכור אותו ולעזור לאנשים"
ז'אנה קאדירובה מפסלת כיכרות לחם ופרוסות לחם מאבנים גדולות ומציעה אותם למכירה בתערוכות בכל העולם. הם נמכרים לפי משקל: גרם אחד עולה יורו אחד. כך, קילו כבר עולה 1,000 יורו. עד עתה כבר מכרה אבני־לחם ביותר מ־135 אלף יורו.
הסכום הזה לא שולשל לכיסה. בכסף הזה היא רכשה לצבא אוקראינה מעל 10 מכוניות, אפודי מגן חסינים לכדורים, בגדים תרמיים ואפילו רחפנים. בנוסף, תרמה כסף כדי לשפץ מחדש גגות שנהרסו, חלונות שנשברו וקנתה אוכל לאנשים מבוגרים שנותרו לבד.
הפרויקט הקרוי "פלאניציה" (Palianytsia), על שם הלחם האוקראיני המסורתי הנאפה מעל לאח פתוח, מוצג כעת במוזיאון ארץ ישראל בתערוכה ״כבר אין לנו עתיד״ של אמניות מאוקראינה (אוצרות: סוזן לנדאו וסבטלנה ריינגולד). קאדירובה היא הבכירה מבין האמניות המשתתפות בו ונחשבת לאמנית החשובה ביותר הפועלת היום באוקראינה, את הפרויקט הזה היא מקיימת ביחד עם בן זוגה דניס רובאן. ״זה פרויקט סימבולי, פרויקט מלחמה״, היא אומרת בביקורה בארץ, ״והדבר הכי חשוב הוא שאני יכולה למכור אותו ולעזור לאנשים. אני מחליפה לחם מאבן בלחם שמציל חיים״.
הרעיון לפרויקט נולד זמן קצר לאחר תחילת המלחמה. ״פלאניציה הוא לחם שקשור למסורת של קבלת אורחים״, היא אומרת. ״כשאת מקבלת אנשים לביתך באוקראינה את מגישה להם לחם על מפית, מעין לחם ברכה, שנראה גדול ויפה ונהוג להשתמש בו גם בחתונות. הרוסים לא יודעים לבטא נכון את השם של הלחם. הם מבטאים אותו 'פלוניציה', שהמשמעות שלו זה בכלל תות שדה. מבחינתם אין הבדל. אבל בחודש הראשון למלחמה הרבה רוסים נתפסו בגלל זה — המילה הזאת הפכה סמל להגנה האוקראינית״.
את האבנים ששימשו להכנת העבודה מצאה קאדירובה בכפר שאליו ברחו היא ובן זוגה מקייב בתחילת המלחמה. קאדירובה (41) סיימה בהצטיינות את לימודיה באקדמיית שבצ'נקו לאמנות בקייב. מאז זכתה בפרסים רבים, בהם פרס האמן קזימיר מלביץ', פרס סרגיי קוריוכין לאמנות מודרנית ציבורית והפרס הגדול של פרויקט הפיסול בקייב. היא השתתפה בביאנלה בוונציה בשנים 2013, 2015 ו־2019 ועבודותיה הוצגו בתערוכות רבות בעולם, כולל במרכז פומפידו ובפאלה דה טוקיו שבפריז.
היא היתה בין מקימי קולקטיב R.E.P (ראשי תיבות של Revolutionary Experimental Space) שנוסד בסוף המהפכה הכתומה באוקראינה ב־2004 — קבוצה של אמנים שביקרה את הפערים הכלכליים והשחיתות השלטונית באמצעות אמנות שהוצגה במרחב הציבורי.
איך התחושה להפוך מאמנית ביקורתית לפטריוטית?
״עכשיו זו סיטואציה אחרת. אני לא יכולה לבקר את הממשלה כשפולשים, אונסים ורוצחים אותנו, כשהורסים את הבתים שלנו. רוסיה גדולה פי 50 מאוקראינה ועשירה יותר, אנחנו צריכים להיות מאוחדים כדי להילחם בהם ולנצח״.
קאדירובה אומרת שהרבה דברים השתנו. "לפני המלחמה היינו כל כך ביקורתיים כלפי הימין והלאומנים ועכשיו הם אלה ששומרים עלינו בחזית. בלעדיהם כבר היה מתנופף בקייב דגל רוסיה. בתחילת המלחמה, כשדמיינתי שרוסיה כובשת את אוקראינה, חשבתי באיזו ארץ אוכל לגור. עכשיו, בזכות הלוחמים, אני יכולה להמשיך ולחיות בארץ שלי. אז לפעמים אין חשמל למשך 12 שעות, או.קיי, אין בעיה, אבל אני בבית ובגלל זה אני רוצה להודות להם. הם פטריוטים אמיתיים״.
זו הפעם הראשונה של קאדירובה בישראל והדרך מקייב לא היתה קלה. ״אין מטוסים מאוקראינה. אז ביליתי 17 שעות ברכבות עד לקראקוב ומשם לישראל. את אף פעם לא יודעת כמה זמן תצטרכי לשהות בגבול כי לפעמים גברים מנסים לחצות אותו כדי לא להתגייס לצבא ואסור להם לעזוב את אוקראינה. הפעם חיכיתי בגבול כשעתיים ולא ממש ידענו למה. אלה חיים חדשים״.
בארבעה ימים ששהתה בארץ ציירה עם זויה צ׳רקסקי, אמנית אחרת המציגה בתערוכה, בכיכר רבין, והשתתפה במפגש עם אמנים ואמניות, שהתנהל באוקראינית, שם סיפרה על עבודתה. היא אמנית פעילה ביותר. רק בחצי השנה האחרונה השתתפה ב־28 תערוכות, נוסעת וחוזרת. בסוף השבוע תיפתח תערוכה שלה בקייב, בהמשך בפראג ובדצמבר בהודו. בניגוד להרבה אמניות המציגות יחד איתה בתערוכה, ובחרו לעזוב את אוקראינה בעקבות המלחמה, היא בחרה להישאר.
״היה לי ניסיון אחד לעזוב ב־2013, כשהתחילה המהפכה בכיכר העצמאות בקייב״, היא מספרת. ״השתתפתי בחלק הראשון של המהפכה ואז נסעתי עם דניס לרזידנסי בברזיל. כשהגענו לשם שמענו את החדשות שאנשים נורו ברחובות. בשבילי זו היתה חוויה איומה. לא יכולתי לחשוב על עבודה, רק נשארתי בחדר, מתקשרת לחברים, בוכה ומסתכלת בחדשות. הפעם, כשהחלה הפלישה מרוסיה. עזבתי את קייב לתקופה קצרה. הסיטואציה היתה נוראית מבחינה פסיכולוגית, היה מאוד קשה לשמוע כל יום את הפיצוצים והאזעקות. עכשיו אנחנו יכולים לחיות חיים נורמליים. אין לי ילדים כך שזה קל יותר״.
כשאני אומרת לה שהיא אמיצה היא משיבה "לא, זה לא על אומץ. בקייב יש לי סטודיו, יש לי בית, יש לי אמא ודודה. בהתחלה פחדנו וזו הסיבה שיצאנו לכפר. אחר כך התרגלנו. אנחנו מבינים את המצב. כמובן שזה מסוכן אבל מסוכן בכל מקום באוקראינה. בנוסף, היצירה שלי קשורה קשר הדוק למצב החברתי־פוליטי העכשווי. אני צריכה להישאר בקייב כדי לדבר עם אנשים, לראות את הריסות העיר, לראות את החורים מההפצצות, אני צריכה את זה כי אני עובדת עם זה״.
איך למשל?
"בספטמבר הצגתי בגלריה החדשה גראץ, באוסטריה, סדרה חדשה בשם Harmless War, 'מלחמה לא מזיקה'. היא כללה פסלים גדולים בצורת פירמידה שיצרתי מחלקי מתכת שנפגעו בהפצצות. אספתי את החומרים האלה במקומות הכבושים, צבעתי אותם בלבן, והפכתי אותם לפיסול מסורתי מודרניסטי. זו אמירה נחרצת שלי כלפי האירופאים — שבשבילם המלחמה היא משהו רחוק ואבסטרקטי״.
הדבר היחיד שמעניין אותה כעת, היא אומרת, "זה לעבוד על המצב העכשווי באוקראינה. כל יתר הפרויקטים — כמו רזידנסי בפרובנס ליצירת פסל סביבתי שתוכנן לפברואר — נמצאים בהשהיה. נסעתי עכשיו באזורים כבושים באוקראינה, אספתי כ־40 צמחים שנותרו בשני מבנים נטושים שנהרסו בהפצצות, אחד בית ספר והשני בית חולים. לקחתי את הצמחים האלה כפליטים לביתי, ואני מנסה לרפא אותם. אחר כך אציג את הצמחים ביחד עם תצלומים מהמקום וטקסט שהוא מעין יומן מסע בתערוכה שתיפתח בינואר בהאנובר שבגרמניה. אנשים כבר עייפים מלדבר על המלחמה, אז אני מנסה לדבר עליה באמצעות אסתטיקה. הם יראו צמחים, זה מסמל עבורם חיים. אחר כך, כשיקראו את הטקסט ויבינו מאיפה הם באו — אולי הם יבנו לעצמם סיפור שילמד אותם משהו״.
