"אני מבין את הזעם של המרואיינים. לא הגיוני שהצבא לא היה שם בשבילם"
"אני מבין את הזעם של המרואיינים. לא הגיוני שהצבא לא היה שם בשבילם"
מהרגע הראשון של 7 באוקטובר הבין העיתונאי עטור הפרסים בן שני שחובתו להביא את קולות הניצולים. אחרי שליווה ב"עובדה" את סיפורה המרגש של הילדה אביגיל עידן, הוא עולה הערב עם סדרה חדשה בכאן 11 המביאה עוד קולות של שורדים. "עכשיו נהיה חייבים להתמודד עם השאלות ששנים אנחנו מתעלמים מהן"
הדבר היחיד שמעניין את העיתונאי בן שני לעסוק בו מאז 7 באוקטובר הוא מה שקרה באותו היום. למחרת השבת השחורה נסע לקיבוצים ומשם לבית מלון בים המלח, שאליו פונו חברי קיבוץ בארי. הוא לקח חדר במלון והחל לשמוע את הסיפורים של כל מי שעבר את המאורעות האלה, גם בתוכנית "עובדה", וכעת בתוכנית ראיונות חדשה ששמה "תשמעו סיפור" בכאן 11. שני הפרקים הראשונים שלה יעלו היום ומחר, בערב יום הזיכרון וביום הזיכרון. בראשון מתראיינת איילת אפשטיין מכפר עזה שביום אחד שכלה את בנה נטע ועוד ארבעה מבני משפחתה; ולמחרת ישודר ריאיון עם יאיר אביטל, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ בארי, שסיפור גבורתו לא יתואר. הראיונות ילוו באיורים של אבי א. כ"ץ, יוני גודמן, לנה גוברמן ויניב שמעוני.
"לסיפורים יש מבנה קבוע", אומר שני. "החיים שלפני 7 באוקטובר, הדבר החריג שקרה באותו בוקר, תיאור השיא של האירוע, ואז התרה שלו, שכולל משהו מנחם ומציאת ערך בדבר".
המפורסם והלא ייאמן שבין הסיפורים שהציג עד כה הוא "שולחן לשמונה" ב"עובדה". שם עקב שני במשך חודשים אחר אביגיל, הילדה בת ה־4 מכפר עזה שראתה את הוריה נרצחים לנגד עיניה, נחטפה לשבי ושהתה שם במשך 51 ימים. היא חזרה משם לידיהם המחבקות של הדודים לירון וזולי, יחד עם שני אחיה, שבמשך שעות באותו היום התחבאו בארון. בני המשפחה הניצולים התלכדו למשפחה של הדודים ובני הדודים וכעת הם חיים ביחד. הסיום הזמני לסרט, מין נספח שלו, היה כאשר כל המשפחה הגדולה, על ששת ילדיה, הוזמנה על ידי הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן לבית הלבן, והוא הצטלם כשהוא מחזיק את הילדה בת ה־4 בידיו.
"זו תמונה מדהימה", אומר שני. "אני בקשר עם ההורים לירון וזולי, ומהשיחות שלי איתם אני מבין כל כך הרבה על המורכבות של לגדל שישה ילדים שכל אחד חווה את 7 באוקטובר באופן הכי קיצוני שניתן להעלות על הדעת. הצילום שלה ושל הילדים עם הנשיא לוכד בעיניי את זה. וגם כמובן את העובדה שהשולחן שהילדה אביגיל עומדת עליו הוא של המנהיג הכי חשוב בעולם, שיודע את השם שלה, ושדאג להזכיר אותה בנאומים שלו. העובדה שזו הלשכה שבה היא מצולמת בוודאי מעידה גם על מי שעדיין לא פגש אותה — אני כמובן מתכוון לראש הממשלה שלנו. ואז אתה חושב על הילדים ועל הצעירים והמבוגרים שעוד בעזה".
2 צפייה בגלריה
אביגיל עידן בזרועות נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. “התמונה מעידה על מי שטרם פגש אותה — ראש הממשלה נתניהו"
(צילום: מתוך טוויטר)
שני (54) הוא דוקומנטריסט ועיתונאי ותיק ועטור פרסים, הוא חבר מערכת "עובדה" מאז 2008. שני היה זה שחשף את היומנים של רון ארד, ריאיין את רונה רמון - אלמנתו של האסטרונאוט אילן רמון, סרטו "תיכון ההזדמנות האחרונה" מ־2011 על מנהל תיכון ברנקו וייס, חילי טרופר, זיכה אותו במדליית כסף בפסטיבל ניו יורק לקולנוע ולטלוויזיה. ב־2021 עשה את הסרט "נשארתי בחיים" על שירה איסקוב, ששרדה את ניסיון הרצח של בעלה. בנוסף הוא מלמד בבית הספר סם שפיגל ומגיש את הפודקאסט "חומרי גלם", של תל"י, שבו הוא נפגש עם בכירי התעשייה הטלוויזיונית.
לשני ולאשתו קרן שלושה ילדים: יונתן בן 22, שירי בת 16 ואורי, בנו הבכור בן ה־24, הלוקה בשיתוק מוחין. בשבת 7 באוקטובר נסע מביתו בהרצליה לטיילת בתל אביב לריצת בוקר. "שמעתי אזעקה אחת, ואמרתי 'זה בטח טעות'. לא הערתי אף אחד בבית. השארתי את הטלפון באוטו ויצאתי לרוץ. ב־8:30, לקראת סוף הריצה, ראיתי איך אנשים בבתי הקפה סביב הטיילת מתפזרים; הגעתי לאוטו וראיתי שמחפשים אותי. הצלם שאני עובד איתו אוריאל סיני אומר לי 'תפתח טלוויזיה, יש טנדרים בשדרות', ואשתי אומרת לי 'אתה לא מבין מה קורה פה'. לא הבנתי. הייתי בתחושה שזה לא יכול להיות".
ביום ראשון 8 באוקטובר נסע לדרום. "עובדה" היתה בפגרה, וסביב שרר ערפל קרב. יחד עם הצלם הגיע לבארי ולכפר עזה, כי שם עוד היתה לחימה. "צילמנו את הדקות הראשונות שצולמו בבארי וראינו מראות שלא יתוארו: אנשים שמוציאים אותם אחרי יותר מ־24 שעות מהממ"דים שבהם החזיקו את הידיות כדי למנוע פריצה, הולכים יחפים, מעלים אותם לאוטובוסים ומפנים אותם לים המלח. רק אחרי שעה שמתי לב שיש גופה של מחבל לידנו. התחנה הבאה היתה למסיבה ברעים ומשם נסעתי למלונות בים המלח ושם נשארתי לדבר עם האנשים ולצלם אותם ל'עובדה'".
במקביל התחיל לצלם את סדרת הראיונות לכאן 11, על פי פורמט שפיתחה שרון קרני עם רם לנדאו. הרעיון היה לספר סיפור על גיבור של 7 באוקטובר ולהגיש אותו באנימציה.
השורדים רצו לדבר איתך?
"כולם רצו לדבר. הקושי היה להגיד לאנשים שאין לי אפשרות לספר את סיפורם. אני מנסה להפנות אותם לתוכניות אחרות. המקום שלי מוגבל, ב'תשמעו סיפור' אנחנו מדברים פעם אחת עם מישהו שקשור לחטופים, פעם עם מישהו מכיתת הכוננות ופעם עם חייל שנלחם. אנחנו רוצים שיהיה גיוון של נשים, גברים, צעירים ומבוגרים".
בפרק עם המרואיינת איילת אפשטיין, שאיבדה באותו היום הנורא חמישה מבני משפחתה ואת בנה נטע, מתוארת השתלשלות עניינים שלמרבה הזוועה כבר מוכרת לנו: הכניסה לממ"ד, הווטסאפים הבהולים, השיחות עם הילדים, הלחישות כשהמחבלים נכנסים הביתה, התהייה איפה הצבא, ואצלה יש גם רגע שבו הרגישה, לדבריה, ש"מישהו תלש לי את הרחם", כשנודע לה שבנה נרצח.
הצפייה בפרק העלתה בי שוב זעם על תחושת ההפקרה.
"אני מבין את הזעם. זה לא נתפס שאביגיל נחטפה בשעה 11:00 בבוקר, יותר מארבע שעות אחרי תחילת המתקפה. בזמן שתמיר סטיינמן ודני קושמרו כבר מדברים עם אנשים מהממ"דים וזה משודר בטלוויזיה — לא הגיוני שהצבא לא היה שם".
איפה הוא היה?
"אני הייתי חייל קרבי. התאמנתי על כיבוש יעד מבוצר, איך מסתערים עם נגמ"ש ואיך נכנסים לכפר ערבי ונלחמים בשטח בנוי, אבל אף פעם, בתור חייל, לא לימדו אותי איך כובשים מחדש קיבוץ. כשמגיעה פלוגה שמחזיקה כוננות מבצעית לשער של כפר עזה או לשער של בארי, החיילים צריכים להסתער בחזה חשוף כדי להציל כמה שיותר אנשים, וקשה לשנות את הראש, כי אתה חושב ישר על ירי דו־צדדי, שלנו על כוחותינו. לא עשיתי תחקירים ואני לא יודע מה בדיוק קרה שם, אבל זה ההסבר שלי למה שקרה".
אכן היה דו"צ. היה המג"ד ברק חירם שהורה על ירי של טנק על בית עם חטופים בבארי, שטופל ב"עובדה".
"אני לא רוצה להיכנס לתחקיר של המקרה הספציפי הזה שאני לא יודע את הפרטים עליו. אבל למרות חוסר המוכנות לסיטואציה, היו חיילים אמיצים שהתעלו והגיעו לבתים, כמו לביתה של איילת אפשטיין ששחררו אותה, או החייל בטנק שלבדו הציל עשרות אנשים, זה סרט, פורסט גאמפ".
מה יהיה הסיפור של המדינה?
"אנחנו נמצאים במקום כל כך קשה שחייב לצאת משהו טוב ממנו. זה נכון שגם לפני 7 באוקטובר בתקופת ההפיכה המשטרית היינו במקום מאוד קשה ולא חשבתי שנגיע לתהום הזאת. ועדיין אני חושב שחייב לצאת משהו טוב, כי יש כאן כאלה אנשים טובים, וכל אחד מצא את עצמו מתנדב ופעיל, אז הטוב הזה צריך לתת את פירותיו. אבל נהיה חייבים להתמודד עם השאלות המרכזיות ביותר של חיינו שיותר מדי שנים מתעלמים מהן.
"מה שהביא אותנו ל־7 באוקטובר הוא אותם תהליכים שאנחנו שנים לא עוסקים בהם, ואני בא בטענות קודם כל לעצמי. ב־6 באוקטובר עוד הצגתי בבכורה סדרה שעשיתי על האינתיפאדה הראשונה, שזה אירוע מאוד משמעותי בשבילי. עדיין, כעיתונאי, בחרתי לעסוק בנושאים שפחות מדגישים את הקונפליקטים שמשפיעים על חיינו כאן כמו הכיבוש, המתח בין המגזרים השונים, והיעדר שיתוף של אוכלוסיות מסוימות בתחומי החיים ואני לא רואה שאנחנו עוסקים בלתת להם פתרון. ברור שיש לי עמדות בנוגע לדברים האלה ואני מביע אותן. אני נמצא בהפגנות בתור אדם ואזרח. אבל כשאני בא לעסוק ב־7 באוקטובר אני לא מדגיש את העמדות שלי או של המרואיינים, כי אני רוצה שכולם יבואו להקשיב לסיפור הזה, ולא רק מי שמחזיק בעמדה פוליטית כזו או אחרת".
איך ייראה יום הזיכרון השנה?
"אנחנו ביום זיכרון מתמשך מאז 7 באוקטובר. אני לא יודע איך ייראו הטקסים הרשמיים. איך יתקבלו פוליטיקאים שיגיעו לבתי הקברות וייפגשו עם משפחות — פוליטיקאים שאולי טרם פגשו משפחות שכולות. אני בטוח שיבואו אלה שרוצים להזדהות עם המשפחות וגם אלה שמחפשים פרובוקציות. אבל חשוב שיבואו ויישירו מבט וישמעו קצת ביקורת. מה קרה? לדעת לעמוד ולקבל את הביקורת בדין — זה חלק מהתפקיד. יש חטופים ששוחררו ואני פוגש והם מספרים לי שאף שר לא דיבר איתם. זה לא מתקבל על הדעת. כולם מדברים פה על 'ביחד', אבל מעודדים קיטוב שרק מתדלק את תחושת ההפקרה. מותר שלכל אחד יהיו דעות ויביע אותן, זאת הדמוקרטיה וזה גם א"ב לעמוד מול הקהילות הפגועות, איך יכול להיות שנתניהו לא פגש אותן ואת החטופים ששבו?".
