טקס פרסי אופיר: היוצרים מבריקים, ההנהלה פחות
טקס פרסי אופיר: היוצרים מבריקים, ההנהלה פחות
הטקס שהתקיים שלשום היה מגושם והתמקד בנוסטלגיה במקום לשקף את השנה הפנומנלית שהיתה לקולנוע הישראלי
״ויהי בוקר״, סרטו המעולה של ערן קולירין על פי ספרו של סייד קשוע, זכה שלשום בשבעה פרסי אופיר (פרס הסרט הטוב ביותר, הבימוי, התסריט, הליהוק ושלוש מארבע קטגוריות המשחק), והוא יהיה נציג ישראל לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי (או כמו שקראה לזה עלמה זק בטקס: פרס אופיר האמריקאי).
זו הפעם השנייה שסרט של קולירין זוכה בפרס אופיר, אחרי ״ביקור התזמורת״ שזכה לפני 14 שנה. את ״ביקור התזמורת״ הפיק אהוד בלייברג, שהשנה היה מועמד על הפקת סרט אחר: ״תמונת הניצחון״, שביים אבי נשר. האקדמיה חגגה השנה 30 שנים לקיומה, ואבי נשר חגג את המועמדות הראשונה בקריירה שלו, על בימוי ותסריט.
״ויהי בוקר״ הוא בחירה מצוינת - אבל ההתעלמות של האקדמיה הישראלית לקולנוע מפועלו של נשר היא אחת מכמה וכמה נקודות מבוכה מתמשכות בתולדותיה. ולכן, אולי כדי להימנע מבושות, הוחלט בהנהלת האקדמיה הישראלית לקולנוע להעניק לנשר פרס מיוחד על תרומתו לקולנוע הישראלי. הקהל באולם אודיטוריום דוהל בשכונת התקווה עמד על רגליו כשנשר עלה על הבמה לקבל את הפרס, והשתנק כשהקדיש את הפרס לאשתו, בתו ולזכר בנו, ארי, שנהרג בתאונת דרכים. אבל האמת רשומה בספר תולדות ימי האקדמיה הישראלית לקולנוע: מבחינת חברי האקדמיה סרטיו של נשר הם לא יותר מאנקדוטה מינורית בקולנוע הישראלי. יום אחד זה יהיה מביך.
2 צפייה בגלריה
"ויהי בוקר". קולירין (במרכז) עם השחקן סובחי חוסרי והמלבישה מרוות חכרוש.
(צילום: איציק בירן)
זו היתה שנה פנומנלית לקולנוע הישראלי, אבל מפיקי טקס פרסי אופיר לא שמעו על זה. עם סרט כה יפה כמו ״ויהי בוקר״, עם הפקה כה מרהיבה כמו ״תמונת הניצחון״, עם ההצלחה הבינלאומית העצומה של ״הברך״ של נדב לפיד וההצלחה המקומית ההיסטורית של ״לשחרר את שולי״, שני סרטים שלא היה להם זכר בטקס פרסי אופיר. מילא פרסים — האחד ניסיוני מדי, השני לא ניסיוני מספיק, ושניהם לא קורצו מהחומרים שמהם עשויים זוכי פרסי אקדמיה — אבל למה טקס פרסי אופיר בכל שנה ושנה חוזר עוד פעם ל״קזבלן״ ו״הקיץ של אביה״ ו״השוטר אזולאי״, במקום להתמקד בסרטים מיבול השנה הנוכחית. למראה הטקס התחושה הברורה היא שמפיקיו — והנהלת האקדמיה משתפת עם זה פעולה — פשוט לא אוהבים סרטים ישראליים, והם הפסיקו לצפות בהם אי שם בתחילת שנות התשעים. ואם המפיקים ועורכי הטקס לא מתפעלים מהקולנוע הישראלי העכשווי, פלא שהקהל לא מגיע? לא לסרטים ולא לטקסים.
בשנה שעברה התחלפה ההנהלת האקדמיה ונדמה היה שסוף סוף תתקן את פגמיה, ותמצא דרך לקדם ולשווק את הקולנוע הישראלי. אבל זה לא קרה
אם כבר עושים טקס שנועד לחלק פרסים ליוצרים המקומיים למה לא להתמקד בדיוק בזה: הענקת הפרסים. שר התרבות נואם, יו״ר מפעל הפיס נואם, יו״ר האקדמיה נואם, מנהלת של קרן פילנתרופית וראש העיר המארחת — נואמים, מעניקים פרסים ומקדמים את עסקיהם. ולמי לא נשאר זמן? לזוכים, שעורכי המשדר העלו מוזיקה מביכה על נאומיהם שניות ספורות אחרי שהתחילו. אם אין זמן לנאומי התודה אין באמת טעם לטקס הזה, כי הרי את הסרטים הקהל לא ראה (האקדמיה דואגת לכך באופן עקבי), אז מה נשאר לראות בשידור אם לא אנשים שמחים ונרגשים מתבטאים, ומקבלים את רגעי הקתרזיס הבודדים בקריירה שלהם? אבל לאקדמיה אין בכך עניין. שוב ושוב ושוב זה היה טקס עוכר שמחות.
הסרטים הישראלים טובים פי מאה מטקס פרסי אופיר שמציג חלון ראווה עכור ומגושם, שמתמקד בנוסטלגיה ומחמיץ את ההווה. בשנה שעברה התחלף לאקדמיה יושב ראש והתחלפה מנכ״לית וההנהלה רועננה, ונדמה היה שהנה זה קורה, האקדמיה סוף סוף תתעדכן, תתקן את פגמיה, תשדרג את תחרותה, תפצח את נקודות התורפה של התחרות ותמצא דרך להגשים את יעודה — לקדם ולשווק את הקולנוע הישראלי (של היום ולא של שלשום). אבל כלום לא קרה. הכל אותו דבר. למזלו של פרס אופיר, היוצרים בארץ מבריקים יותר מהפקידות שאמורה לקדם אותם ומהפונקציונרים שמצביעים עבורם. הסרטים מצוינים, יום אחד אולי גם הפרסים יהיו טובים.
הערה מדכאת לסיום: צוות השחקנים של ״ויהי בוקר״ עשה עבודה נפלאה ומרגשת בסרט, אבל מאיזושהי סיבה לא מובנת הם נורא מתנכלים לסרט, מרגע הבכורה בקאן ועד לזכייה באופיר, הם לא מגיעים להרים לסרט הנפלא שלהם, ונראה שהם מנהלים קמפיין מתואם להרוס כל סיכוי שיגיע קהל לראות אותו, וזה סרט באמת נפלא, מצחיק, מרגש, אירוני, ולבסוף גם שובר לבבות לאלפי רסיסים. אני לא מבין את זה וזה מעציב ממש. הלוואי שהקהל הישראלי, שחיבק יפה את ״ביקור התזמורת״, יהיה רגיש יותר מהשחקנים, שמגלים עוינות כלפי סרט שהוא כולו חסד וחמלה ואהבת אדם.
