"יהודים חייבים להיות במרכז הספרים שלי, רק זה מעניין אותי"
"יהודים חייבים להיות במרכז הספרים שלי, רק זה מעניין אותי"
דינה רובינה היא הסופרת הישראלית הכי מפורסמת בעולם שאתם לא מכירים, עם עשרות רבי־מכר שנמכרו ב־10 מיליון עותקים, תורגמו ל־40 שפות וזיכו אותה באינספור פרסים. אף שהיא כוכבת־על בעולם הספרות הרוסי, המחברת המחוננת שחיה במבשרת ציון, מפרסמת רק עכשיו רומן שני בתרגום לעברית. בריאיון לכלכליסט היא מסבירה מדוע כבר אינה מסוגלת לבקר במוסקבה, למה סירבה למחווה מאוניברסיטת לונדון, ואיך זה שכל ספר גורר אותה לחוויות משונות, כולל מחקר על עולם הקרקס והתמחות במכונאות רכב
"נשאר רק לסגור פינה מסוימת באיזה עניין, שעל בניית עלילתו ופיתוחה, על עיטורי פרטיו וערבסקות דקדוקיו הוא שקד זה שלוש שנים. ומחר עם זריחה, בבוקר־בבוקר, על רקע תפאורת הטורקיז, תיוולד מקצף הים (קצף של ספא ושל נופש, יש לציין) ונוס חדשה בחתימת ידו שלו". זה גיבור הרומן "היונה הצחורה של קורדובה", זכאר קורדובין, גבר נאה, זייפן אמנות מחונן, נוכל רב־השראה וחובב נשים, שיוצא למסע נקמה ברחבי אירופה. את הספר כתבה דינה רובינה - אחת הסופרות הידועות והאהובות בעולם דובר הרוסית.
רובינה סופרת מבריקה ומושחזת, פורייה, שנוסעת ברחבי העולם להרצאות, וספריה מתורגמים לכ־40 שפות. היא גם ישראלית שחיה בירושלים מ־1990 אך קוראי העברית בקושי מכירים אותה. ספר אחד שלה תורגם לעברית לפני יותר מ־30 שנה, וכעת רואה אור בעברית הרומן שלה מ־2009 "היונה הצחורה של קורדובה" (הוצאת כתר) בתרגומו של ד"ר יונה גונופולסקי. הכתיבה של רובינה מרובת פרטים, דמויות ועלילות, קצבית וסוחפת, מלאת הומור ואיכשהו כמעט תמיד עוסקת בגנום ובגורל היהודי. "רציתי שיהיה לפחות עוד ספר אחד שלי בעברית, כדי שהנכדים יוכלו לקרוא כשיגדלו", היא אומרת. "מבחינתם, אני באבא שמכינה סופצ'יק, סבתא שמכינה מרק".
איך את מסבירה שכל כך מעט מהיצירה שלך הגיע לקוראי העברית?
"ככה זה תמיד, אין נביא בעירו. הספר הראשון שלי שתורגם לעברית לא יצא בצורה מוצלחת. כשהוצאת הספרים בארץ רצתה לתרגם עוד ספר, הפניתי אותם לסוכנת הספרותית שלי - והם לא אהבו את זה. אבל אין ברירה, אני עובדת עם סוכנת".
"מיד נעשיתי מפורסמת"
רובינה (71) נולדה בטשקנט שבאוזבקיסטן. באמצע שנות השמונים עברה לחיות במוסקבה, וב־1990 עלתה לישראל. יש לה בן מנישואיה הראשונים, ובת ושני נכדים מנישואיה השניים לצייר בוריס קרפלוב. את סיפוריה הראשונים פרסמה כשהיתה ממש נערה אף ש"הייתי תלמידה איומה", היא אומרת. מאז פרסמה עשרות ספרים שהיו לרבי־מכר ונמכרו ביותר מ־10 מיליון עותקים. "אני כותבת יותר מחצי מאה. התחלתי לפרסם כשהייתי בת 15 וחצי. הייתי חוצפנית ושלחתי סיפור לכתב עת, ולא סתם אלא לכתב העת הכי פופולרי ברוסיה, 'נעורים' שישב במוסקבה. זה יצא ב־3 מיליון עותקים. לא היה אדם אחד שלא קרא את הסיפור. מיד נעשיתי מפורסמת. היום יש לי ארון עם הספרים שלי וארון עם ספרים שנכתבו עליי". כמה מיצירותיה הפכו למחזות, סרטים וסדרות, וברוסיה זכתה בפרסים רבים.
"היונה הצחורה של קורדובה" הוא הספר השני בטרילוגיה שנקראת "לופטמענטש", כלומר "אנשי אוויר", שם שמהדהד את העיירה היהודית של שלום עליכם ומארק שאגאל. זכאר מירונוביץ' קורדובין, גיבור הרומן, הוא זייפן אמנות מצטיין, שבונה נרטיב אפוף מסתורין סביב יצירה מקורית שלו, לשם שינוי, שאותה הוא מצייר בבית שכור במושב ליד ירושלים. קורדובין הוא גם חובב נשים והרפתקאות, שיוצא למסע נקמה בשם חברו הטוב אנדרושה: מירושלים לספרד, לאיטליה ולוותיקן, ובתוך כך צפים זיכרונות ילדותו מוויניצה שבאוקראינה.
"יש לי כמה טרילוגיות שבהן יש גיבור אחד, אבל 'אנשי אוויר' זה משהו אחר”, היא מעידה. "הספר הראשון בסדרה היה 'כתב לאונרדו', לאונרדו דה וינצ'י כתב בכתב־מראה וכדי לעסוק בזה למדתי אופטיקה, למדתי על חיי הקרקס כי הגיבורה היתה לוליינית, אפילו למדתי איך מתפעלים אופנוע. זו היתה עבודה קשה.
"ואז אמרתי לעצמי, זהו. הספר השני בסדרה יעסוק במשהו שאני יודעת: אני בת של צייר ואשתו של צייר, אני יודעת כל מה שאפשר לדעת על אמנות. אבל אז נכנסתי לספר והתחלתי לעבוד כמו עבד, לחקור את הטכניקה של הרסטורציה, את הטכניקה של איך מגיעים לגוון מסוים של אדום. כשסיימתי לכתוב, היינו בפולין בבית של במאי תיאטרון בובות, ומשם נולד הספר השלישי בטרילוגיה 'סינדרום פטרושקה'. פטרושקה היא בובה קצת אפלה ששייכת לעולם הצללים".
"לא חזרנו בגלל הפוגרומים"
בביתה היפה במבשרת ציון (שאליו עברה אחרי שנים רבות שבהן התגוררה במעלה אדומים) היא מקבלת את פנינו עם שולחן ערוך. על המדפים פריטי אמנות מיוחדים ועל הקירות ציוריו עזי הרושם של בעלה, בוריס קרפלוב. היא יודעת לספר סיפור, שפת הדיבור שלה ציורית, חיונית ומצחיקה.
רבים מספרייך עוסקים בגורל היהודי.
"אני יהודייה מהעיר טשקנט, שהיא מקום מעניין: בתחילת המאה ה־20 באו לשם יהודים עשירים מקייב ואודסה שיכלו לקבל שם השכלה ולהשתלב בחברה, מה שאי אפשר היה להשיג במוסקבה, קייב או סנט פטרבורג. הגיעה לשם אריסטוקרטיה יהודית, שושלות של קרדיולוגים או גינקולוגים. הגיעו לשם מוזיקאים ואנשי תיאטרון. כולם ברחו לטשקנט במלחמה. לא כולם חזרו אחר כך לרוסיה: המשפחה של אמא שלי לא חזרה לפולטאבה כי זכרו שם את הפוגרמים. המשפחה של אבא שלי לא חזרה לחארקוב. למדתי בבית ספר מוזיקלי ומתוך כיתה של 14 תלמידים - 12 היו יהודים. זה היה נורמלי שכולם יהודים, וכמעט לא היו נישואי תערובת כי היו מספיק יהודים להתחתן איתם".
היהדות היתה משהו נוכח בחייך?
"לא התביישתי שאני יהודייה ובטשקנט לא היתה אנטישמיות. פעם בכיתה ז' חבר מהכיתה בא לבקר אותי בבית של סבתא שלי. טיפסנו על הגג כדי לסדר את האנטנה. סבתא יוצאת מהבית ושואלת: 'ממאלה, הילד הזה יהודי?' ואני עונה: 'לא, סבתא, הוא לא יהודי'. אז היא משיבה לי: 'אני בכל זאת לא רוצה שהוא ייפול מהגג'. יהודים חייבים להיות במרכז הספרים שלי. אני אוהבת לתאר את העולם של חיים יהודיים, של אופי יהודי, של התשוקה היהודית לשרוד. רק זה מעניין אותי".
"כל ספר שלי הוא תעשייה שלמה"
רובינה לא רוצה להתבטא בנושאים פוליטיים. היא מרגישה לא בנוח לדבר על מה שקורה היום ברוסיה, בעיקר מפני שהיא כבר לא אזרחית שם יותר. "מאז המלחמה באוקראינה ב־2022, אני במצב מוזר. גורלם של האנשים שאיבדו את ביתם נוגע ללבי. אבל עזבתי את רוסיה לפני 35 שנה. ויתרתי על הדרכון ועל האזרחות הרוסית שלי. זה אפילו לא הגון שאדבר על פוליטיקה של מדינה שאני לא אזרחית שלה. אילו הייתי רוצה לעסוק בפוליטיקה רוסית, לא הייתי עוזבת את רוסיה מלכתחילה. אז המצב שלי מוזר עכשיו".
אומנם עזבת את רוסיה, אבל השפה נשארה והספרים נמכרים, ואת חלק מהספרות הרוסית.
"כשבני זוג מתגרשים נשארים הילדים. ברוסיה אני מאוד ידועה. כשיוצא ספר חדש שלי, לפעמים במהדורה של 120 אלף עותקים, מתחילה תעשייה סביבו: אני נוסעת להרצאות, פוגשת קוראים. אין לי דקה ללכת לשירותים. בשמונה בבוקר ריאיון לרדיו, בתשע ריאיון לטלוויזיה, בתשע וחצי בא עוד עיתונאי. בערב תמיד אירוע בחנות ספרים. זו העבודה שלי, אני יושבת וחותמת על ספרים. אבל מאז 2022 אני יושבת בבית, לא יכולה להיות שם. עם כל היופי, המוזיאונים, התיאטרונים - רוסיה השתנתה. הקהל השתנה. עכשיו אני פוגשת קוראים רוסים צעירים כשאני מופיעה במדינות הבאלטיות - בריגה, וילנה וטאלין. באים אנשים צעירים שעברו לשם מרוסיה. יש בריחת מוחות עצומה מרוסיה".
רובינה ציונית מאוד, זה ברור. במרץ האחרון ביטלה מפגש שתוכנן לכבודה באוניברסיטת לונדון לאחר שהתבקשה לנסח את "עמדתה בנוגע לסכסוך".
"ביקשו לדעת מה עמדתי בנושא רצח העם בעזה", היא מספרת. "אה, רצח עם? בבקשה. כתבתי מכתב". במכתב כתבה, בין היתר: "מצפים ממני לדיווח מהיר ומדויק על עמדתי בנוגע למדינה האהובה שלי, שחיה כיום (ותמיד היתה) מוקפת באויבים אכזריים המבקשים להרוס אותה. המדינה שלי שמנהלת מלחמה צודקת היום נגד אויב משתולל, חסר רחמים, מתעתע וערמומי. הפעם האחרונה שהתנצלתי היתה בבית הספר היסודי, במשרד המנהל, הייתי בת 9. מאז אני עושה מה שאני חושבת שנכון, מקשיבה רק למצפוני ומביעה באופן בלעדי את ההבנה שלי בנוגע לסדרי עולם וחוקי הצדק האנושיים". היום היא אומרת ש"אם הייתי יודעת שזה יתורגם לכמה שפות, הייתי פחות עדינה".
איך את רואה את המשך הסיפור הישראלי שלנו פה?
"זה סיפור גדול ומורכב. ב־7 באוקטובר הייתי בלוס אנג'לס בסיבוב הופעות. בלילה מגיע ווטסאפ מהבת שלי. אני יודעת שהיא אף פעם לא מסמסת בלילה. היא כתבה: 'אמא, אצלנו הכל בסדר'. פששש. הכל בסדר? מיד, עוד לא הבנתי את גודל האסון, קפצתי לאל על וכשראיתי שהמטוס מלא בגברים, הבנתי הכל. הם באו להתגייס. הטייס אמר 'עוד 20 דקות ננחת על האדמה המדממת של המולדת האהובה שלנו'. אנשים שרו התקווה וכולם עמדו, במטוס, איך אפשר לעמוד כשמהטוס נוחת? שרו התקווה. החתן שלנו נמצא שמונה חודשים בטנק בעזה. עורך דין בן 40. שאלתי אותו, רועי אתה בן 40, לא כואב הגב? הוא אמר, 'דינה, ככה צריך. חייבים'".
מה יהיה?
"הכל יהיה בסדר. אחרי המלחמה דברים יהיו יותר טובים. המלחמה תיגמר בניצחון שלנו".
השאלה מה זה "בסדר". עוד לפני המלחמה התחלנו להתפרק.
"יהודים - איך אמר משה - הם עם קשה עורף. אנחנו עם קשה. וכשאנחנו נכנסים למשהו, אנחנו הולכים עד הסוף עם כל המזג הטראגי שלנו: ברוסיה של מאה השנים האחרונות את כל המהפכות עשו יהודים. אני גם לא אוהבת שנשיא אוקראינה עכשיו הוא יהודי, כי תמיד בסוף אנחנו אשמים. אנחנו רוצים להיות עם כמו כולם, מאוד רוצים, הייטק, טיולים לחו"ל, מסעדות - ואז מקבלים מכה ונזכרים. מה שטוב פה בישראל שאנחנו יושבים ורבים בינינו. זה אומר ככה וההוא אומר ככה - אבל לפחות זה בינינו".
