"משהו בבדידות של הדמויות של צ׳כוב התחבר לי לבידוד של המגפה"
"משהו בבדידות של הדמויות של צ׳כוב התחבר לי לבידוד של המגפה"
לילה אחד, בזמן הסגר של הקורונה, "הדוד וניה קפץ לי לראש", מספר השחקן והבמאי איתי טיראן. כדי להרחיק מחשבות קודרות הוא יצר עיבוד רלבנטי למחזה הקלאסי של צ'כוב שיוצג בקרוב בקאמרי
מחזה: הקלאסיקה של אנטון צ'כוב מהמאה ה־19 זוכה לעיבוד חופשי אקטואלי שכתב איתי טיראן ומתרחשת בימינו. טיראן לקח את התבנית והדמויות של צ'כוב. אך את האחוזה הכפרית הפך למלון בוטיק כושל בימינו, שאליו מגיע פרופסור פנסיונר אלמן עם אשתו החדשה והצעירה. הוא בורח מהעיר בעקבות מגפה שמשתוללת ופוגעת בעיקר במבוגרים. את המלון מנהלים כבר 25 שנה וניה ואחייניתו סוניה וכולם נתקעים בו שלושה חודשים כשכל אחת מהדמויות נמצאת בצומת דרכים מבחינה נפשית קיומית.
"העיבוד נולד בתחילת הסגר הראשון", מספר טיראן. "מצאתי את עצמי כמו מיליונים אחרים ספון בד’ אמותיי בסיטואציה מציאותית וסוראליסטית בעת ובעונה אחת, לראשונה בחיי בחופשה כפויה ולראשונה בחיי לא קרה כלום בחוץ, הכל סגור. באופן טבעי אתה נסוג במצב כזה פנימה לתוך עצמך ומתחיל לשאול שאלות קיומיות על מצבך בעולם.
"לא ידעתי אם יחזור התיאטרון ומתי, אם אציג שוב על במה, המובן מאליו הפך לא מובן מאליו, מין מצב עגום ורומנטי. חיפשתי פרספקטיבה. קראתי את 'הדבר' של קאמי ואז פתאום בלילה קפצו לי לראש צ׳כוב ו'הדוד וניה' והתחלתי לקרוא. בסצנה הראשונה הבנתי מה היה הטריגר. הרופא המקומי אסטרוב מספר על חולה שמת לו בידיים בזמן מגפה. מצאתי נחמה עצומה במחזה ובנפשות הפועלות שכמו כלואות בבדידות נוגה, סגורות בתוך עצמן וחולמות על אפשרות של מציאות אחרת. הרגשתי שזה מה שעושים מיליונים ברגע זה ממש. יושבים ועושים חשבון נפש. חלקם חושבים על שינוי גדול: הסבה מקצועית, גירושים, גמילה מעישון, יציאה מהארון. המפגש עם המוות עורר ברבים חלומות כמוסים שלא הגשימו והרגישו שאם וכאשר נצא מהמגפה - יעשו זאת. משהו בבדידות של הדמויות של צ׳כוב התחבר לי לבידוד של המגפה.
"בתוך הראש התחיל להתחבר לי מיזוג בין המחזה למגפה, הרגשתי שהיא מעניקה סיפור מסגרת שמעצים את הקונפליקטים שקיימים בו מלכתחילה. נושא נוסף במחזה שמצא חיבור רלבנטי הוא סוגיית הקיימות ומשבר האקלים והקשר בינו לבין המגפה. היצירה נולדה באופן ספונטני, מעין תהליך תרפויתי שדרכו התעמתי עם עצמי דרך הדבר שבעיניי צ׳כוב היה תמיד האידיאל הבריא: לעבוד! כי העבודה כידוע משחררת אותנו מעצמנו".
משתתפים: דרור קרן, יובל סגל, כינרת לימוני, אנסטסיה פיין, מרים זוהר/הלנה ירלובה, אלי גורנשטיין/רמי ברוך.
הבמאי: כפיר אזולאי ביים, בין השאר, את "אחד משלנו" ו"חתונת הדמים" בתיאטרון באר שבע, "הוא הלך בשדות" בבית ליסין, "הדה גאבלר" בהבימה ו"כבוד אבוד" ו"אלקטרה" בקאמרי. "איתי בחן מה עשו לנו הקורונה והסגרים. אנשים התבוננו בעצמם ושאלו ושאלות, חשבו שכשהכל ייגמר הם לא יחזרו לעשות ולהיות מי שהיו, אבל כמו שצ'כוב כתב במקור: בני אדם מבטיחים לעצמם הבטחות אבל בסופו של דבר הם נשארים כמו שהם ולא משתנים", אומר אזולאי. "דווקא בסגר יש תקווה, פאוזה מהחיים, וזה מה שקורה במחזה. הם מתלוננים, מתווכחים, מתאהבים, עושים חשבונות נפש וכשזה נגמר הם חוזרים לנקודת ההתחלה, רק שהפעם הם מבינים שהשגרה קשה".
העבודה: בחדר החזרות עובדים השחקנים על הסצנה שבה הפרופסור ואשתו עזבו את המלון אחרי התקופה המורכבת והטעונה. הטקסט כתוב בשפה עכשווית ונוחה לאוזן, אם כי טיראן שמר בתבונה על הארומה הצ'כובית, הן בכתיבה והן באפיון הדמויות. תפיסת הבימוי של אזולאי היא בין ריאליזם לדימוי. "הבמה היא דימוי חזק, ברור ונוכח, אבל בתוכה מתנהלים כביכול כמו במציאות. הריאליזם הוא בתחושות ובמצב. אני לא צריך שיהיה על הבמה מלון שנראה אחד לאחד, החלטתי לבנות קופסה אפורה סגורה שלא רואים בה את היופי של הכפר והצמחים, ובתוכה הם תקועים עם הרגשות, היחסים, המפלות, האכזבות והחלומות. הריאליזם הוא ברגעים וביחסים שבין הדמויות. כל המחזה הוא ניסיון לצאת מהשגרה המקוללת, להעז ולחלום, ובסופו של דבר הם חוזרים אליה".
אזולאי מספר שהעבודה לאורך כל הדרך היתה בשיתוף מרחוק עם טיראן, המתגורר בגרמניה, והכל בתיווכו ובעזרתו. "אנחנו מתייעצים כל הזמן, אבל ייאמר לזכותו שהוא נתן לנו חופש מלא לעבוד".
הבמה: את הבמה עיצב אדם קלר ובתקרה יהיה קיר אור, פתח אל השמים שהוא נקודת המוצא היחידה של הדמויות. "הדמויות מסתכלות למעלה אבל אף פעם לא מגיעות", אומר אזולאי. התלבושות עכשוויות וכן הגישה והטכנולוגיה סביבם. יש טלוויזיה שהיא הקשר עם העולם בחוץ, דרך החדשות, ויש שימוש נוסף בווידיאו במהלך ההצגה.
