תערוכה דוהרת: אמנות בדרך לרכבת
תערוכה דוהרת: אמנות בדרך לרכבת
התערוכה הנצפית בישראל, עם 125 יצירות ועשרות אלפי מבקרים ביום, מוצגת עכשיו בתחנות רכבת. "צריך להפוך אותן לחלל התצוגה הגדול בארץ", אומרות האוצרות
אחת התערוכות הגדולות בארץ, ובה 125 עבודות עכשוויות של אמנים ואמניות ישראלים, מוצגת בימים אלו בארבע תחנות רכבת: בשדרות, בחיפה (מרכז השמונה), בתל אביב (השלום) ובירושלים (נבון). את הפרויקט יזמה רכבת ישראל, על האוצרות והביצוע אחראיות גלית מליס וקרן סטיבנסון להב מ"Y-art: אוצרות עכשווית ותוכן בחללים אלטרנטיביים".
סטיבנסון להב ומליס, בוגרות לימודי אמנות ואוצרות (סטיבנסון להב באוניברסיטת תל אביב ומליס בבית לאמנות ישראלית), פתחו את המיזם העסקי, שנועד בכלל לחבר בין אמנים למשרדי הייטק, דקה לפני מגפת הקורונה. ברגע האחרון הן חברו לחברת ההפקה סופר פוש, ניגשו למכרז של הרכבת למיזם, וזכו.
מלבד התערוכה בנבון, ״80 מטר מתחת לפני האדמה״, שנוצרה בשיתוף סטודנטים מבצלאל ובה מוצגים תצלומים שצולמו בתחנה עצמה, שאר התערוכות, בהתאם להצעה שהתקבלה, עוסקות במושג ״נעים במרחב ובזמן״. התערוכה הראשונה שנפתחה בתחילת השנה עסקה במרחב; השנייה, שמוצגת עכשיו, עוסקת בזמן; והשלישית, שתיפתח בספטמבר, תעסוק בתנועה.
העבודות נבחרו לאחר פרסום קול קורא, ורשימת המציגים כוללת את ענת בצר, יהודית שלוסברג יוגב, הדס סט, טל שוחט, ראידה אדון, נועה בן נון מלמד, ועוד רבים אחרים. בנוסף, האוצרות דאגו להציג את העבודות של האמנים בתחנה הקרובה לאזור הגיאוגרפי שבו הם גרים ועובדים כדי ליצור תחושה של שייכות. הן לאמן והן לקהילה.
בכל תחנה מוצגים 15 תצלומים של עבודות (ולא המקור), כל האמנים המשתתפים קיבלו שכר אמן על פי המחירון של איגוד האמנים: 500 שקל בתמורה להצגת עבודה אחת בתערוכה קבוצתית. זה, כצפוי, לא היה מובן מאליו בדיאלוג עם רכבת ישראל, שכמו הרבה חברות ומוסדות, עדיין חושבת שחשיפה של יצירה לקהל רב — בכל תחנה עוברים מדי יום בין 25 ל־30 אלף איש — זו תמורה מספקת.
מתברר שלימודי האוצרות הם לא ההכנה המושלמת לעבודה עם גוף בירוקרטי כמו רכבת ישראל, ולצד ההיענות הרבה לכל מה שביקשו האוצרות, יש גם קשיים לא צפויים כמו אמצעי ביטחון נוקשים. זו הסיבה שברציפים בחיפה התצלומים מוצגים על קונסטרוקציות ברזל מכוערות, בתחנת נבון אין עדיין שילוט לעבודות מאותה הסיבה, וברכבת השלום נשרף המסך שבו הוצגה עבודת וידיאו של הינדה וייס. לא כל מסך, ובמיוחד לא מסכים זולים, יכול להקרין עבודה 24 שעות ביממה. את זאת למדה רכבת ישראל ובקרוב יגיע מסך חדש ומושקע.
מליס מציינת כי אחת התגובות המרגשות הקשורה למסך הגיעה מהתחנה בשדרות, כשכמה נוסעים מהתחנה שלחו מייל ובו התלוננו כי הווידיאו לא עובד. ״מבחינתי זה ניצחון״, אומרת מליס, ומוסיפה כי לאחר בדיקה, התברר שעובדי התחנה לא הדליקו בכל יום את הווידיאו, והדבר טופל.
מליס לא נסעה אף פעם ברכבת עד לפרויקט ועכשיו גם היא וגם סטיבנסון להב, בהקמה של שלוש תערוכות חדשות, מתרוצצות בין התחנות, משגיחות על התלייה, התצוגה, הטקסטים (המופיעים בשלוש שפות), דואגות שייראה הכי מקצועי שאפשר, כמו במוזיאון, ״מתוך הבנה שגם את רכבת ישראל צריך לחנך לאמנות, כי זה לא הביזנס שלה ולכן כל דבר שאנחנו משיגות זה הישג ממש גדול״, אומרת מליס.
בסיום כל תערוכה יכולים האמנים לקחת את העבודה או לתרום אותה. ״לשמחתנו, 90% מהאמנים שמחו לתרום ובית החולים איכילוב נענה לקבל את התרומה״, אומרת מליס.
הנוסעים מרוצים, הלקוח מרוצה וגם האמנים מרוצים. ״הם מבחינתי הלקוח הראשון אולי״, אומרת מליס. ״כולם רוצים להציג וזה מוכיח את עצמו״, היא מוסיפה. ״המטרה שלנו היא לשכנע את הרכבת לאפשר תערוכות בעוד ועוד תחנות, כדי להפוך את זה לחלל התצוגה הגדול ביותר לאמנות ישראלית״.
