"היינו חייבים להציע תקווה. זה לא קורה בפוליטיקה ולא בטלוויזיה"
"היינו חייבים להציע תקווה. זה לא קורה בפוליטיקה ולא בטלוויזיה"
דווקא בעת מלחמה מפרסמת הוצאת רדיקל מארז של שש חוברות בנושא השלום: מנאום של סאדאת ועד טקסט שכתבה אנה פרנק. בריאיון מסביר העורך איתמר ויצמן למה פסימיות היא לא אופציה מבחינתו, מדוע ספרים משפיעים יותר מאינסטגרם ואיך בכוונתו להפוך לפורום קהלת של מחנה השלום
"אין אויבים נצחיים. לאחר כל המלחמות בא הבלתי נמנע - השלום". את המשפט הזה אמר פעם ראש ממשלה ישראלי, מנחם בגין, בנאום קבלת הפנים לנשיא מצרים סאדאת ב־1977. וראש ממשלה אחר, יצחק רבין, אמר בנאום פרס נובל ב־1994: "יש רק פתרון רדיקלי אחד לשמור על חיי האדם: לא לוחות פלדה, לא טנקים, לא מטוסים, לא מבצרי בטון. הפתרון הרדיקלי האחד הוא - השלום".
הדברים האלה מופיעים כעת ב"דרישת שלום", מארז יפהפה שמאגד שש חוברות קטנות, בכל אחת מהן טקסט קצר על שלום ותקווה שנלקח מכתביהם או מנאומיהם של אנואר סאדאת, מנחם בגין, יצחק רבין, דליה רביקוביץ, אנה פרנק ודויד גרוסמן. שישה קולות מעוררי השראה שנישאו ברגעים היסטוריים מכריעים.
אין דרך אחרת לתאר את המארז הזה מלבד משובב נפש ומפיח תקווה. ודאי כשהיוזמה באה מכיוון אנשים צעירים וערכיים: בית רדיקל, מרכז תרבות ובית הוצאה לאור בדרום תל אביב.
"רדיקל היא עמותה שהוקמה לפני שלוש שנים במטרה להיות בית לרעיונות", אומר איתמר ויצמן, אחד ממיסדי ההוצאה. "הרגשתי שדברים גדולים קורים בארץ ובעולם, והשיח הוא פסימי הרסני. אבל אם רוצים עתיד טוב יותר בישראל, במזרח התיכון ובעולם, חייבים לאמץ שיח חיובי. אם אתה מתנגד לממשלת נתניהו - אתה צריך להעמיד אלטרנטיבה ולייצר חזון אופטימי וחיובי למדינת ישראל. אחת הצרות של המחנה הליברלי היא שהוא לא מצליח להגיד איזו מין ישראל הוא רוצה. הוא אומר מה לא, וזה חשוב - ישראל לא מושחתת, לא פשיסטית, לא דיקטטורית, לא הרסנית ולא משיחית - אבל מאוד חשוב להגיד מה כן".
כך קם בית רדיקל, שמייצר ספרים ואירועים ומפגיש אנשים עם רעיונות של אופטימיות ובנייה. ששת הספרים שראו אור בהוצאה עד כה מכרו, לדברי ויצמן, כ־20 אלף עותקים. זה כולל סופרים בעלי שם, כמו נדב אייל עם ספרו "איך הדמוקרטיה תנצח", סר דייוויד אטנבורו עם "על פני האדמה", וקייט רייוורת' עם "כלכלת הדונאט".
בית רדיקל ממוקם בדרום תל אביב וכולל חלל אירועים במתחם גדול שנקרא 3426, ברחוב התחייה 27, במה שהיה פעם שוק הדגים ההיסטורי של תל אביב. המתחם הוקם ותוכנן בידי זוג האדריכלים נתנאל אלפסי ואביטל גורארי, ויש בו שורה של גופים וארגונים, חצר, קפטריה, תיאטרון, סטודיו לאמנות, אודיטוריום ואולפן.
המקום מושך אליו מדי חודש אלפי אנשים. "באים אלינו פוליטיקאים לשעבר, יוצרים, היסטוריונים, אמנים, אקדמאים, סופרים", מספר ויצמן. "עשינו קורס בערבית מדוברת, יש לזה ביקוש מטורף, מכרנו 200 מקומות בשבוע. אנחנו עושים סדרת הרצאות שבועית בשם 'שיעור היסטוריה'. חוקרים מהאקדמיה מרצים על ההיסטוריה של עזה, ההיסטוריה של לבנון, מצרים, ירדן, איראן. היתה אצלנו הרצאה על מקיאווליזם ונתניהו, איך הוא מפעיל מניפולציות על הציבור ואיך משתחררים מהן. השבוע אנחנו עושים ערב בלי טלפונים. אנחנו רוצים לעודד תרבות של קריאת ספרים".
מה המודל העסקי שלכם?
"אנחנו פועלים כעמותה, מוכרים ספרים, כרטיסים לאירועים, ויש לנו כמה מאות מנויים חודשיים. יש לנו צוות צנוע שעובד קשה, בני 26 בממוצע. אני זקן השבט, בן 32. בהתחלה גייסנו תרומות, גם אני עצמי תרמתי כמה עשרות אלפי שקלים. זה לא עסק כזה יקר, אחרי 2,000 עותקים אתה מחזיר את ההשקעה של ספר כמעט לגמרי. אנחנו מנסים להתרחב לגיוס משאבים ויוצאים בקרוב לקמפיין גיוס. יש לי בבנק תזרים לשלושה חודשים קדימה. אני עצמי עובד בהתנדבות. יש דברים שאנחנו מגזימים בהם, למשל הנייר של כל הספרים הוא נייר אקולוגי שהוא פי ארבעה יותר יקר, אבל זה בגלל שאנחנו מתייחסים ברצינות למשבר האקלים, אז רצינו שכל תהליך ההפקה יהיה ירוק, נקי ומקיים, ואנחנו גם תורמים ספרים לבתי ספר. התוכנית היא לפתוח מרכז כזה גם בירושלים, חיפה ובאר שבע".
"הייטק זה הדיי ג'וב שלי"
ויצמן, בעברו איש הייטק, הקים שתי חברות וכיום שותף בקרן ההון סיכון Firstime שמשקיעה בטכנולוגיות לפתרון משבר האקלים. "למדתי המון על התנועה הסביבתית כשהייתי פעיל בגרינפיס. גייסנו עשרות מיליוני דולרים, ועד עכשיו השקענו 150 מיליון שקל בחברות הייטק ירוקות. בין השותפים בקרן גם אילן שילוח ויונתן בן ארצי".
הוא נולד וגדל בתל אביב. אמו היתה מנהלת אגף החינוך בעיר, אחיו הוא דוקטור לפילוסופיה. הוא למד בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון, "בית ספר שמקדש את ערכי השלום והדמוקרטיה, למדו בו בעבר שני ראשי ממשלה, יצחק רבין ויאיר לפיד". את השירות הצבאי עשה ככתב תרבות בגלי צה"ל, שם התאהב בעולם הספרים. "הבנתי את הכוח של ספרים לעזור לנו לדמיין מציאות חדשה", הוא אומר. "אף סרטון באינסטגרם לא שינה את החיים שלי כמו שעשו ספרים שקראתי".
הוא למד לתואר ראשון בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, והשלים את התואר עוד לפני השירות הצבאי. ב־2015 הקים את תנועת V15 שנועדה להחליף את שלטון נתניהו. "לא הצלחנו, אבל למדתי איך להניע אנשים לפעולה ולייצר תכנים אופטימיים. אחרי זה הלכתי להייטק. זה הדיי ג'וב שלי וזה מה שמאפשר לי פעילויות תרבות. השותפים שלי מבינים את זה, כי הם מבינים כמה חשוב לשמור על דמוקרטיה ליברלית. רדיקל היא הסבר לעצמי למה להישאר פה".
"השלום הוא פנטזיה שבאמת קרתה"
המארז "דרישת שלום" - שאותו ערך ביחד עם שותפו יונתן יעקובזון, ועוצב בכישרון בידי עידן אפשטיין - נועד להזכיר לאנשים שהשלום אפשרי. "המלחמה הזאת הרי תסתיים מתישהו, בהסדר כלשהו", אומר ויצמן, "יש דור חדש וצעיר שלא שמע על אוסלו או על הסכמי השלום עם ירדן ומצרים, שכל השנה האחרונה נהנינו מהם ביטחונית. אנחנו בתקופה של המון כאב ומישהו היה חייב להציע תקווה. זה לא קורה לא בפוליטיקה ולא בטלוויזיה".
לקרוא עכשיו את הנאום של סאדאת ולדמיין אותו מעל דוכן הכנסת, זה כמעט דמיוני.
"זה באמת לא ייאמן. ארבע שנים אחרי מלחמה כל כך נוראית הוא נוחת בנתב"ג והולך לכנסת. זה נראה כמו פנטזיה שלא באמת קרתה, אבל זה קרה. גם הנאום של רבין, לא להאמין שככה נשמע פעם ראש ממשלה בישראל. זה לא דב חנין שאומר את הדברים, זה רמטכ"ל ששת הימים, שר הביטחון של האינתפיאדה, מי שכבש ושחרר את ירושלים הנצורה, בשר מבשרה של המערכת הביטחונית, והוא אומר 'יש רק פתרון רדיקלי אחד וזה השלום'. בעיניי זה אפילו לא מסר פוליטי. גם הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו שנרצח במנהרות חמאס, רוצה שלום - הוא אומר את זה בצורה ברורה. אדם דתי, מזרחי, ימני, שהצביע לממשלה הזאת, פוגש את ראש הממשלה שנתקע עם טקסט אטום, אגרסיבי ופסימי של 'לנצח נאכל חרב', והרב דנינו אומר לו: לא, לא לנצח נאכל חרב".
קשה לדמיין איך רוח כזאת חוזרת אלינו.
"דווקא בגלל שקשה זה התפקיד שלנו. אם זה היה קל, לא היינו צריכים להוציא את הספר. התפקיד שלנו עכשיו זה לדמיין עתיד טוב יותר לכל האנשים שחיים כאן. אני הכי מודאג מצעירים שעוזבים את ישראל: אקדמאים, יוצרים, בעלי עסקים, גם מקריית שמונה עוזבים, גם האליטה הערבית עוזבת, אנשים מהעוטף, מאשקלון. אנשים מבינים שלחיות תחת איום טילים מתמיד ועם ילדים קטנים שעושים במכנסיים כשיורדים למקלט זה לא דרך. אנשים רוצים חיים טובים וצריך להציע להם אלטרנטיבה. אני לא הוזה, אני לא מדבר על הסכם שלום שנגור כולנו ברמאללה, אבל כן על הסדר שמאפשר יציבות".
איך אספתם את ששת הטקסטים האלה?
"זה התחיל אחרי שקראתי את הנאום האחרון של רבין בהפגנה ב־4 בנובמבר 1995, לפני שנרצח. הוא מצמרר. אבל לא הוצאנו אותו כי הוא מוכר, ורצינו להוציא נאום לא פחות טוב אבל פחות מוכר - זה של פרס נובל לשלום. משם משכנו חוט אל בגין מתקופת הסכם השלום עם מצרים, ומשם רצינו לשמוע את סאדאת. ורצינו קול נשי אז הגענו לדליה רביקוביץ ומשם לאנה פרנק. ורצינו מישהו מעכשיו, אז הגענו לדויד גרוסמן עם טקסט מדהים, שהיה בכלל ביקורת נגד ממשלת המרכז של אולמרט".
רדיקל תתרגם את עצמה מתישהו לכוח פוליטי?
"אני לא הייתי רוצה. אנחנו הבסיס הרעיוני לדור חדש של צעירים שאולי ירצו להיות חלק מהפוליטיקה. המטרה שלנו היא לגרום לכמה שיותר ישראלים להיות מעורבים בנעשה בחיים הציבוריים. כשאתה קורא טקסטים כמו 'דרישת שלום' או 'איך הדמוקרטיה תנצח' אתה עובר תהליך שינוי. מי שהבין את זה הכי טוב זה דווקא פורום קהלת, שהקימו הוצאת ספרים. קהלת והימין הישראלי יודעים לממן את ערוץ 14 ועלוני שבת בבתי כנסת וספרים - יש לי הערכה למה שהימין עשה פה מבחינת תוכן. אנחנו רוצים אותו דבר למחנה השלום: להשתמש בכוח של תרבות, ספרים, רעיונות, קהילה, כדי לחולל מפנה פוליטי בישראל. אנחנו רוצים לתת לאנשים סיבות ואנרגיה אופטימית להיאבק על העתיד שלהם".
