אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
לברוח למדבר, לפגוש מקרוב את משפחת גפן, לשתות קפה כמו פעם, להפוך קטסטרופה לתענוג ב"אחיות רעות", לחשוף מה יש מאחורי יצירות מופת או לגלות מחדש את "פריז טקסס" בערבה
שופינג / לברוח למדבר
מחלון החנות החדשה של תמר דבי בשבזי 23 בנווה צדק בתל־אביב משתקפים צבעי המדבר. כל הבגדים התלויים על הקולבים הם בצבע חול טבעי. במבט מרחוק יש בהם משהו תנ"כי, כנעני, שמזכיר ימי קדם, אבל במבט מקרוב הסגנון הוא עכשווי. בין הפריטים כפתנים, מכנסיים נינוחים, חולצות נהדרות עם שרוולים מסולסלים, שמלות קומבינזון ופריאו עם פרנזים בעבודת יד שאפשר ללבוש בכמה צורות. הכל עשוי מאותו בד כותנה אורגני, שזה צבעו הטבעי ודבי מעבדת עד שמתקבל המראה הייחודי המכווץ שלו. "זה בד שקשה מאוד לעבוד איתו. הוא נוקשה, בהתחלה זה נראה כמו תחפושת, ורק אחרי תהליך מורכב הוא מתכווץ לחצי מגודלו, מתרכך", היא מסבירה. דבי גדלה באילת והעיר והים האדום הם מקור השראה בשבילה. היא מייבאת את הבד הייחודי הזה ממקסיקו ותופרת בארץ, והתוצאה: בגדי ריזורט או אירוח המשדרים אווירת חופש ורוח נעורים. בחנות נמכרים גם תכשיטים יפים של goldish, המותג הניו־יורקי. 400־3,200 שקל. אינסטגרם: tamardebi
עילית מינמר
מופע / לפגוש מקרוב את משפחת גפן
"מעניין לי את הסבתא" בהנחיית נורית גפן ודילן גפן הוא אחד הפודקאסטים המרעננים, המעניינים והמשעשעים שיש (מבית All in), ובשבוע הבא הם יגיעו לבמה במוזיאון תל־אביב (19 בנובמבר ב־20:30). נורית היא סבתא לא נורמטיבית כובשת ונפלאה, ויחד עם דילן החכם והמכיל הם מדברים כמעט על כל דבר וכמעט בלי פילטרים, כולל זיכרונות משפחתיים (גם על אבא אביב וסבא יהונתן), תרבות ישראלית ופער דורות. הדיונים מעמיקים ומתובלים בחוויות אישיות ובהרבה הומור. "אני מתרגשת מאוד ומקווה לספק את הסחורה", אומרת גפן. "המעבר לבמה כיפי, אבל יש גם קצת חשש - כשלא מוציאים עליי כסף אין לי בעיה, אבל ברגע שמוציאים גרוש - אני נכנסת ללחץ. דרור רפאל הנהדר יהיה המבוגר האחראי וינחה את הערב. יהיו גם שאלות מהקהל, ואת זה אני מאוד אוהבת". tinyurl.com/y8u39eft
מאיה נחום שחל
אוכל / לשתות קפה כמו פעם
צומת הרחובות אבן גבירול־ארלוזורוב בתל־אביב שימשה במשך שנים כביתו של קפה דה סטריטס הגדול והמצליח. לפני כמה שבועות החליף אותו קפה דייזי, מבית היוצר של הרשת הקטנה בוקה־חמניה. עומר פעמוני אשל, אחד הבעלים, התראיין כאן לפני כמה חודשים וסיפר על תוכניותיו למקום. והנה, נראה כאילו עמד בכולן. מקום גדול עם קפה, מאפים ואוכל מצוין (אני דגמתי מאפה מנגולד אדיר ממש), עיתונים בשפע, והכי חשוב, עיצוב נוסטלגי משובב נפש שמזכיר מאוד את קפה מרסנד הישן, בבן יהודה פינת פרישמן. אז נכון, הזקנות הייקיות מהשולחן הפינתי כבר אינן, לא כאן ולא שם, אבל השולחנות הקטנים, ויטרינת העוגות, ובעיקר משהו אירופי חמקמק באווירה, הופכים את דייזי לאחד מבתי הקפה הכי יפים ונעימים בתל־אביב. בית קפה כמו פעם. לא נשארו רבים כאלה, אם בכלל. פעמוני אשל סגר לא מזמן את חמניה בבזל, וגם את הביסטרו קצר הימים שלו קפה דו סוליי בכוכב הצפון, ובכל זאת יפה לראות שהוא לא מוותר ועושה כבוד למורשת.
חיליק גורפינקל
טלוויזיה / להפוך קטסטרופה לתענוג ב"אחיות רעות"
שרון הורגן, האחות הגדולה בסדרה "אחיות רעות" והאמא של היצירה הזאת, שחזרה אתמול לעונה שנייה באפל טי־וי פלוס, היא יוצרת טלוויזיה בריטית מחוננת שיודעת להפוך קטסטרופה לתענוג. כך קרה בסדרה המעולה שלה "קטסטרופה", מלפני עשר שנים, וכך גם בסדרה הכל כך כיפית הזאת שלה על האחיות גארווי שכל פעם מצליחות להסתבך עם איזה רצח שהן ביצעו. הורגן יודעת לספר סיפור קולח, מרובד, עם מגוון קולות של משפחה (מעצבנת, מתסכלת, חמודה ומנחמת בדרכה), המותיר את הצופים על קצה הכיסא, ולאזן אותו בהומור, בגדים, בתים ונופים יפהפיים. עם אהבה ואחווה בין חמש האחיות שמאחדת אותן שנאה יוקדת לאחד הנבלים הגדולים שידעה הטלוויזיה. "אחיות רעות", שזכתה בפרס בפט"א לסדרה הטובה ביותר בשנה שעברה, חוזרת עכשיו עם התוצאות של מעשיהן מסוף העונה הקודמת. שנתיים אחרי השיא של פרק הסיום של העונה הראשונה צצה ראיה שעלולה לסבך את האחיות. ספוילר ומוסר השכל - אי־אפשר לטאטא מתחת לשטיח רצח, מוצדק ככל שהוא נדמה.
רותה קופפר
תערוכה / לחשוף מה יש מאחורי יצירות מופת
הציור של יצחק ליבנה, מבכירי האמנים בישראל, הרחיק ללכת בשנים האחרונות לעבר אזורי הגבול החמקמקים ביותר של הראייה: ציורים של צלליות, השתקפויות, פני שטח של זכוכית שבורה ואפילו ציור של תריסים ושלטי רחוב. ב"מחכים לברברים", תערוכתו החדשה בגלריה נגא בתל־אביב, הוא מתרכז הפעם בסדרה של ציורים מפתיעים ושנונים במיוחד, בהם הוא מצייר סדרה של בדים חתוכים שנראה דרכם הקיר מצידו השני של הציור, ומסגרות העץ שעליהם הקנווס מתוח - בדיוק את מה שאנחנו כצופים לא יכולים לראות. הציורים הופכים לסדרה של מערכים גיאומטריים מופשטים צבעוניים עזים, שרק קרשי העץ, המצוירים בדייקנות מקסימלית, מעניקים להם אשליה מציאותית. שם התערוכה מושאל משירו האיקוני של המשורר היווני קוואפיס, העוסק בפחד מהרס התרבות על ידי הברברים. ואכן, בעקבות נסיונות מחאה פוליטיים בעולם להשחית ציורי מופת, מצייר ליבנה את הקנווסים כאילו הושחתו, נקרעו ונחתכו בסכין כמו עורות פשוטים, ונותרו תלויים על מסגרות העץ. התוצאה המתעתעת היא שהציורים מצליחים להיות בו־זמנית ריאליסטיים מאוד אבל גם מופשטים לגמרי.
יקיר שגב
פסטיבל / לגלות מחדש את "פריז טקסס" בערבה
"פריז טקסס" של וים ונדרס נפתח עם שוטים של מדבר. ובמדבר הזה, על גבול טקסס ומקסיקו, צועד גבר מזוקן עם כובע מצחייה אדום. הוא שותה את טיפות המים האחרונות שלו, ואז מתמוטט כשהוא מגיע לפאב באמצע שום מקום. עכשיו דמיינו לראות את הפתיחה הזאת — ואת ההמשך המדברי של הסרט הזה — בלב המדבר. זה מה שתוכלו לעשות השבוע בפסטיבל סרטים בערבה, שיקרין את העותק החדש שהכין ונדרס במלאת 40 שנה לבכורת הסרט, שזכה ב־1984 בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. העותק החדש והיפהפה ממחיש את יופי הצילום של רובי מיולר, ואת השימוש הנהדר שלו בצבע אדום — מהכובע בפתיחה, לסוודר של נסטסיה קינסקי בהמשך. ונדרס הגרמני לוקח תסריט של סם שפרד ויוצר סרט מסע או שיטוט בין קליפורניה לטקסס. גבר (הארי דין סטנטון) אבוד, שמנסה להשתקם מאלכוהוליזם ומלב שבור, מחפש את חלקת האדמה שקנה בעיירה קטנה בשם פריז באמצע שום מקום טקסס, ולהביא לשם את אשתו לשעבר (קינסקי) ובנו. אחיו (דין סטוקוול) מנסה לעזור לו, אבל הוא מבין שאלה הכל חלומות. פסטיבל סרטים בערבה מתרחש מדי שנה בלילות החורף הארוכים במושב צוקים בדרך לאילת — לרוב אין שם גשם, ובשנה האחרונה גם אין שם אזעקות. ולצד בכורות של סרטים חדשים הם יקרינו עותקים חדשים ומשופצים גם ל"השיחה" הנפלא והפרנואידי של פרנסיס פורד קופולה ו"שבעת הסמוראים" של אקירה קורוסאווה.
יאיר רוה
